קומיקס בארבעה פריימים: שתי סירות של צוללני ספוגים בסערה בלילה מול אי סלעי, צוללן בקסדת נחושת יורד על חבל אל קרקעית הים שעליה מוטלים עמודים שבורים, אמפורות וראש פסל, שחר שבו זרוע של צוללן מרימה מתוך המים זרוע ברונזה של פסל והסירה שטה באופק, ולוח מכוון של גלגלי שיניים עם מצביע לצד הגוש המשותך שעל הכן במוזיאון
אביב 1900: סערה, ספוגים, וזרוע של פסל שעולה מן הקרקעית.

סערה, ספוגים וערמה של גופות

באביב 1900 נקלעו שתי סירות של צוללני ספוגים מהאי סימי לסערה במצר שבין כרתים לאנטיקיתרה, ועגנו במפרץ פוטומוס שליד האי הזעיר אנטיקיתרה. על הסיפון היו שישה צוללנים ועשרים ושניים חותרים. הם חיכו שהים יירגע.1

כשהסערה נרגעה הפליגה אחת הסירות אל כף גליפאדה, בקצה הצפון-מזרחי של האי, לחפש פירות ים לארוחת החג. צוללן בשם אליאס ליקופנדיס, שהכירו אותו גם בשם סטדיאטיס, על שם מולדתו באסיה הקטנה, ירד כמעט חמישים מטר מתחת לפני הים וסימן מיד שיעלו אותו חזרה.

הוא סיפר שראה ערמה של גופות מרקיבות וסוסים פזורים בין הסלעים.

הקברניט, דימיטריוס קונטוס, הניח שהחנקן שצוללנים נושמים בעומק כזה עלה לו לראש. הוא לבש את חליפת הצלילה בעצמו וירד לבדוק. כשחזר, הוא החזיק זרוע של פסל ברונזה.

ה“גופות” היו פסלים. עשרות מהם — אלים, גיבורים ואנשים — מוטלים זה על גבי זה על הקרקעית.

ספוגים, ואז משרד החינוך ביוון

הסירות המשיכו למטרתן, לחופי צפון אפריקה, ואספו ספוגים כל העונה. הביתה, לסימי, הן חזרו עם סיפור בלתי נתפס ובלי שום החלטה מה לעשות איתו. במשך חודשים התייעצו הצוללנים עם זקני האי. לבסוף שכנע אותם פרופסור לארכיאולוגיה מאוניברסיטת אתונה, יליד סימי בעצמו, לדווח לממשלה במקום לחפש קונה שקט לאוצר.1

ב-6 בנובמבר 1900 הגיעו קונטוס וליקופנדיס לאתונה, עם זרוע הברונזה כראיה, ונכנסו למשרדו של שר החינוך, ספירידון סטאאיס. למחרת זה כבר הופיע בעיתונים.

שלוש דקות על הקרקעית

הממשלה שלחה אונייה צבאית שהובילה חיילים, את הצוללנים של סימי ואת הצי היווני המלכותי. ההערכה הייתה ששבוע, אולי חודש, יספיקו. בפועל זה לקח עשרה חודשים, מנובמבר 1900 עד סוף ספטמבר 1901.1

התנאים היו בלתי אפשריים. בחליפת הקנבס וקסדת הנחושת של אותם ימים צוללן יכול היה להישאר במים כשמונה דקות בסך הכול, וחמש מהן נדרשו לירידה ולעלייה. נשארו שלוש דקות עבודה על הקרקעית, בעומק של 45 עד 60 מטר. מי שניסה להישאר יותר עלה אל פני השטח כמעט חסר הכרה, בצבע ירוק-חיוור.

באפריל 1901 מת הצוללן ג’ורג’יוס קריטיקוס. שני צוללנים אחרים נותרו משותקים ממחלת הצוללנים. בסוף ספטמבר 1901 העבודה הופסקה סופית, והצוללנים חזרו הביתה מאוכזבים. על האוצר שהעלו הם קיבלו 150 אלף דרכמות, אחרי משא ומתן מתיש שנחתם בינואר 1902.

המחיר הזה לא היה חריג. בין 1878 ל-1900 מתו כ-100 צוללני ספוגים יוונים ומעל 800 נותרו משותקים.

הגוש שישב שנתיים בחצר

מה שהצוללנים העלו מהקרקעית היה אחד המטענים הגדולים ביותר שנמצאו אי פעם בים: פסלי ברונזה ושיש, ובהם “הפילוסוף” ו“הנער מאנטיקיתרה”, שלושים ושישה פסלי שיש, סוסי שיש בגודל טבעי (אחד מהם נפל בדרך למעלה ואבד במצולות), תכשיטים, מטבעות, כלי זכוכית, כינור ברונזה וכדים.1

ומשהו אחד שאיש לא ידע לזהות: גוש של ברונזה מכוסה קורוזיה ועץ. הוא הונח בצד, בעוד אנשי המוזיאון מרכיבים את הפסלים, ונשאר שם כשנתיים.

שני פרטים קטנים ומכריעים. הראשון: ברונזה שנמצאת בים אלפיים שנה הופכת למינרל בשם אטקמיט, והאטקמיט מתבקע ומתכווץ כשהוא יוצא לאוויר. הגוש הזה כבר התעוות בדרך למעלה, ואיש לא טיפל בו. השני: האונייה טבעה סביב שנת 65 לפני הספירה, כלומר המכונה הייתה בת מאה או מאתיים שנה כבר אז.

גלגל שיניים ליד הפסל של הרמס

במאי 1902 ביקר במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי באתונה ספירידון סטאאיס — השר לשעבר, זה שקיבל את הצוללנים במשרדו. הוא בא עם אשתו ואחותה, ועצר ליד הפסל של הרמס. ליד הפסל, בין פיסות ברונזה מפוזרות, הוא הבחין במשהו. הוא הרים את הפיסות, חיבר כמה מהן, וקיבל לוח שעליו גלגל שיניים. סביב הגלגל הייתה חקוקה כתובת.2

ולריוס סטאאיס, מנהל המוזיאון ובן דודו של ספירידון, היה הראשון שחקר אותו. הוא סבר שזה שעון אסטרונומי. רוב החוקרים סברו אחרת: שהחפץ מורכב מכדי להשתייך לאותה תקופה שבה יוצרו כל השאר.

ההשערות שנרשמו אז היו צנועות: אצטרולב. מכשיר ניווט ימי. מצפן.

צילום: שבר הברונזה הגדול של המנגנון, ועליו גלגלי השיניים ששרדו, במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי באתונה
מה שהצוללנים העלו כגוש מכוסה קורוזיה, אחרי ניקוי: גלגלי שיניים בני אלפיים שנה.
Logg Tandy, דרך Wikimedia Commons, רישיון CC BY 4.0

פילולוג אחד התעקש

אלברט רהם, פילולוג גרמני, היה הראשון שהציע. ב-1905 הוא כתב שזה מחשבון אסטרונומי, ובהערותיו תיאר מכשיר שמציג את כוכבי הלכת בטבעות. הוא הקדים את מה שיוצע שוב רק כמאה שנה אחר כך, אבל טעה לגמרי במכניקה — כי לא היו לו הנתונים.

ואז באה השתיקה. ב-1951 התעניין בגוש ההיסטוריון דרק דה סולה פרייס, פרופסור באוניברסיטת ייל. ב-1971 הוא ופיזיקאי גרעין יווני בשם חראלימבוס קרקלוס סרקו את 82 השברים בקרני רנטגן ובקרני גמא, וב-1974 הוא פרסם את המחקר. מאותה נקודה כבר לא היה ויכוח: זו מכונת חישוב.

המכונה מתעוררת

ב-2005 סרקו חוקרים מאוניברסיטת קארדיף, בראשות האסטרופיזיקאי מייק אדמונדס, את השברים בטומוגרפיה ממוחשבת בקרני רנטגן. הסריקות חדרו מבעד לקרום, והצליחו לקרוא כתובות שאיש לא קרא אלפיים שנה.3

מה שהן גילו: מספר התווים המפוענחים הוכפל. המכונה חזתה ליקויי חמה ולבנה לפי מחזורים בבליים. והיה בה מנגנון קטן עם פין וחריץ שהיווה מימוש מכני של התיאוריה של היפרכוס על תנועת הירח הלא-סדירה — כלומר, היא תיקנה את עצמה לפי מהירותו המשתנה של הירח. שלושים גלגלי שיניים שרדו מתוך כ-35.

מכשירים מורכבים יותר לא הופיעו אחריה במשך אלף שנה לפחות. היא המחשב האנלוגי העתיק ביותר הידוע.

החודש הקורינתי

ב-2008 פרסם אותו צוות מחקר מאמר שני, והפתיע שוב. הלוח האחורי העליון הוא לוח שנה מטוני בן 19 שנה, הבנוי כספירלה בת חמישה סיבובים. בפעם הראשונה זוהו שמות כל שנים עשר החודשים שעליו — והם חודשים קורינתיים, מה שמצביע על צפון-מערב יוון או על סירקוזה שבסיציליה. סירקוזה היא רמז גדול: זה המקום של ארכימדס.3

באותו מאמר התגלה עוד משהו קטן ומקסים: הלוח המשני, שכולם הניחו שהוא לוח של 76 שנה, הוא בעצם לוח אולימפיאדה בן ארבע שנים. המכונה עקבה אחרי המשחקים האולימפיים.

הלוח התחתון הוא לוח סארוס: 223 חודשי ירח בארבעה סיבובים, ועליו סימונים שמציינים היכן צפויים ליקויים, ועוד לוחון קטן שמתקן את שעת הליקוי. זה הלוח ששינה את חיי האדם: לדעת מראש מתי יבוא הליקוי.

הוראות הפעלה על המכסה

ב-2016 מצאו החוקרים בסריקות של הכתובות שני מספרים ששינו את כל התמונה: 462 ו-442, בקטעים העוסקים בנוגה ובשבתאי.

ב-2021 פורסם מודל מלא של המכונה. החוקרים הבינו שהכתובת על מכסה המכונה אינה תיאור — היא מדריך למשתמש. היא מתארת את הצד הקדמי כ“קוסמוס” של טבעות, את כוכבי הלכת כ“כדורים קטנים” ואת השמש כ“כדור זהב קטן” עם קרן ועם מצביע. כלומר המכונה לא הצביעה על כוכבי לכת בנקודות, אלא הציגה אותם בטבעות מסתובבות על גבי צינורות המונחים זה בתוך זה. תשעה פלטים: הירח, נוגה, כוכב חמה, השמש, מאדים, צדק, שבתאי, צמתי הירח והתאריך.

עשרים ושמונה אלפיות המילימטר

ב-2024 שני אסטרונומים מגלזגו, גרהם וואן וג’וזף ביילי, שאלו שאלה הרבה יותר צרה: כמה חורים יש בטבעת לוח השנה? הטבעת שבורה, רק חלק ממנה שרד, וההערכות הקודמות נעות בין 347 ל-367 חורים.

וואן ניגש לבעיה בניתוח בייסיאני. ביילי שאל את שיטות הסטטיסטיקה שבהן משתמשת קבוצתו כדי לזהות גלי כבידה בגלאי LIGO. שניהם הגיעו לאותה תשובה: 354 או 355 חורים, על מעגל ברדיוס של 77.1 מילימטר, בדיוק של כשליש מילימטר.4

354 הוא מספר הימים בשנה ירחית. הטבעת עקבה אחרי הירח, לא אחרי לוח השנה המצרי של 365 יום.

והמספר שאי-אפשר לשכוח: הסטייה הממוצעת בין חור לחור היא 0.028 מילימטר. מישהו קדח 354 חורים בברונזה, ביד, במאה השנייה לפני הספירה, בדיוק של שליש מעובי שערה.

“זה פחות מרהיב מבחינה על-טבעית ממה שעשה אינדיאנה ג’ונס” — גרהם וואן, אוניברסיטת גלזגו

אולי היא בכלל לא עבדה

באותה שנה הופיעה גם הטענה ההפוכה. שני חוקרים בנו סימולציה של מערכת גלגלי השיניים וטענו שאם לוקחים ברצינות את שגיאות היישור שנמדדו ב-2006, המכונה הייתה נתקעת — שן אחת הייתה מסתובבת והשנייה לא. הם תיארו אותה כצעצוע שנתקע כל הזמן: אפשר לסובב אותו כארבעה חודשים קדימה, ואז הוא ננעל וצריך לאפס הכול. כמו מדפסת מודרנית.4

הם עצמם לא בטוחים בזה. אם השגיאות היו באמת בסדר גודל כזה, המכונה לא הייתה זזה מלכתחילה, מה שאומר שהמדידות כנראה גסות מדי.

אז נכון להיום יש שתי אפשרויות: מכשיר שעבד בדיוק מדהים, או חפץ יקר ומייגע שנתקע. הראיות תומכות בשתיהן.

מה שנשאר על הקרקעית

האונייה הייתה ספינת משא רומית, שטבעה סביב 65 לפני הספירה בדרכה מאסיה הקטנה לרומא, עמוסה במה שנראה כמו שלל יווני. אורכה אולי 50 מטר. אחד הארכיאולוגים אמר עליה שהיא “הטיטניק של העולם העתיק”.4

היא נשברה על הסלעים של אנטיקיתרה בסערה, ואז, במאה הרביעית לספירה, רעידת אדמה הפילה עליה סלעים במשקל של עד 8.5 טונות. זה מה ששמר עליה, וזה גם מה שמקשה כל כך להגיע אליה.

ב-1976 עבר שם ז’אק קוסטו עם ה“קליפסו”, הוציא כ-300 חפצים נוספים, ובהם עצמות אדם. מ-2014 חוזרת למקום משלחת בין-לאומית: עוגני עופרת באורך של יותר ממטר, טבעת חבלים עם עץ עדיין מחובר אליה, חנית ברונזה באורך שני מטרים ששייכת לפסל ענק, וראש שיש של הרקולס, שככל הנראה שייך לפסל הרקולס חסר הראש שעומד במוזיאון באתונה.

רק כמחצית מהמנגנון נמצאה אי פעם. הארכיאולוג לורנץ באומר סיפר שלצוות יש בדיחה פנימית: יום אחד הם ימצאו שם קופסה עם עוד עשרה כאלה.

ואיש לא יודע מי בנה אותה

הנה מה שהופך את הסיפור הזה לבלתי נשכח. המנגנון מאנטיקיתרה אינו אב קדמון גס של משהו. הוא מכשיר מוגמר, מעודן ומוקטן: 34 על 18 על 9 סנטימטרים, עם גלגלי שיניים ששיניהם נספרות במאות, מכשיר שמציג את מקומות כוכבי הלכת, חוזה ליקויים, עוקב אחרי האולימפיאדה ואומר לך מה שלום הירח. ואחריו אין שום דבר דומה במשך כאלף וארבע מאות שנה: מכונות בסדר גודל דומה מופיעות במערב אירופה רק במאה ה-14.

ואיש לא יודע מי בנה אותה. פוסידוניוס, הפילוסוף שחי ברודוס במאה הראשונה לפני הספירה, הוא אחד המועמדים. החודשים הקורינתיים מרמזים על סירקוזה, וסירקוזה מרמזת על ארכימדס — שחי מאתיים שנה קודם לכן. איש לא יודע למי היא הייתה שייכת, ולמה היא הייתה על האונייה הזו, ואם היו עוד כאלה. מהאיכות של העבודה אפשר להסיק רק מסקנה אחת: היו לה אבות קדמונים שלא מצאנו.

וגם המכונה עצמה חסרה. החלקים שיענו על השאלה הגדולה ביותר — גלגלי כוכבי הלכת — נמצאים כנראה עדיין על קרקעית הים ליד אנטיקיתרה, מתחת לסלעים ששוקלים טונות.

מישהו קדח 354 חורים בברונזה בדיוק של 0.028 מילימטר, ואז צוללני ספוגים שעגנו שם בגלל סערה העלו את הכול בטעות.

הערות שוליים

  1. פרטי הגילוי, המשא ומתן עם הממשלה, תנאי הצלילה, הנפגעים והתשלום מבוססים על תיעוד העיתונות היוונית של התקופה ועל הערכים “Antikythera wreck” ו-“Antikythera mechanism” בוויקיפדיה ובמקורות שהם מצטטים. ↩
  2. זיהוי גלגל השיניים ב-1902, וההשערות הראשונות (אצטרולב, מכשיר ניווט), מתועדים בערך “Antikythera mechanism” בוויקיפדיה ובסקירת National Geographic על גילוי הספינה. ↩
  3. Freeth et al., “Decoding the ancient Greek astronomical calculator known as the Antikythera Mechanism”, Nature 444 (2006); Freeth, Jones, Steele et al., “Calendars with Olympiad display and eclipse prediction on the Antikythera Mechanism”, Nature 454 (2008). ↩
  4. Freeth et al., “A Model of the Cosmos in the ancient Greek Antikythera Mechanism”, Scientific Reports 11 (2021); Woan & Bayley, “An Improved Calendar Ring Hole-Count for the Antikythera Mechanism”, Horological Journal (2024); וכן המאמר על כשל מכני אפשרי (Szigety & Arenas, 2024) ופרסומי משלחת “Return to Antikythera”. ↩

מקורות מרכזיים