מה שכולם יודעים על וולט דיסני
יש סיפור שרץ בעולם כבר שישים שנה, וכל מי ששמע אותו זוכר ממנו דבר אחד: וולט דיסני מת ב-1966, והגוף שלו הוקפא בחנקן נוזלי, ומחכה ליום שבו הרפואה תדע להחזיר אותו לחיים. יש גרסאות שממקמות את המיכל במרתף של האולפנים, ויש כאלה ששמות אותו מתחת למתקן “שודדי הקאריביים” בדיסנילנד. זו כנראה האגדה האורבנית המפורסמת בעולם.
מה שקרה באמת התחיל ביום אחד, בשני קצוות העיר.
ב-15 בדצמבר 1966, בשעה 9:35 בבוקר, מת וולט דיסני בבית החולים סנט ג’וזף בברבנק - מעבר לכביש מהאולפנים שהקים. הוא היה בן 65, וההודעה הרשמית דיברה על “קריסת מחזור הדם”.2
באותו יום, כמה קילומטרים משם, אישרה מדינת קליפורניה את התקנון של האגודה הקריוגנית של קליפורניה. את נשיאותה קיבל חודשים אחדים קודם לכן אדם שהתפרנס מתיקון מכשירי טלוויזיה, אחרי שנכנס לפגישה של מדענים ומיליונרים בלי לדעת אם בכלל ירשו לו להיכנס.2
בין שני הדברים האלה אין שום קשר. ועד היום, שישים שנה אחר כך, אין אדם שהצליח לשכנע את העולם בכך.
הכתב שהתחפש לסדרן וראה מיכל מתכת
בתחילת 1967, שבועות אחדים אחרי מותו, פורסם בעיתון צהוב בשם National Spotlite סיפור של כתב: הוא התחפש לסדרן, נכנס לחדר אחסון בבית החולים, וראה את גופתו של דיסני בתוך מיכל מתכת. עיתונים בעולם חזרו על הסיפור כאילו היה עובדה. ב-1969 הופיעה בפריז גרסה שנייה, שקבעה שהוא יופשר ב-1975, ואחרים הוסיפו שגופו קבור מתחת למתקן “שודדי הקאריביים” בדיסנילנד.2
האמת פשוטה: דיסני נשרף יומיים אחרי מותו, והאפר שלו הונח במאוזוליאום המשפחתי בפורסט לון.2
איש לא טרח לבדוק. הסיפור היה טוב מדי בשביל זה - וגם לא היה צריך להמציא אותו מאפס.
גידול בגודל אגוז בריאה שמאלית
בנובמבר 1966 התלונן דיסני על כאבים בצוואר וברגל, שהקשו עליו לעבוד. צילום חזה גילה גידול בגודל אגוז בריאה השמאלית, והרופאים הסירו חלק גדול ממנה. במהלך הניתוח התברר שהסרטן כבר התפשט לבלוטות הלימפה ולמקומות אחרים בגוף.2
הוא ניסה לחזור לאולפנים, וטיפולי הכימותרפיה וההקרנות רוקנו אותו. כעבור שבועיים הוא אושפז שוב, ומת בבוקר. אשתו ובנותיו ישבו ליד מיטתו, אחיו רוי נשאר בחדר עוד זמן רב אחריהם. ההלוויה הייתה פרטית, והגופה נשרפה.
בהקפאה של גוף מתחילים בדקות שאחרי המוות, מפני שכל דקה בלי חמצן מוסיפה נזק שאין דרך לתקן. דיסני שכב שעות במיטה, מוקף במשפחה, ואיש בחדר לא מיהר לשום מקום: הגרסה שאנשים מעדיפים להאמין לה לא הייתה אפשרית מבחינה טכנית, עוד לפני שהתברר שהיא גם שקר.
ספר שנשלח ל-200 אנשים מתוך Who’s Who
ב-1962 שלח מורה במכללה בשם רוברט אטינגר ספרון שהוא הוציא בעצמו, The Prospect of Immortality, ל-200 איש שמופיעים ב-Who’s Who באמריקה. הספר הגיע להוצאה גדולה רק מפני שאייזק אסימוב אישר לה שהמדע שמאחוריו סביר - ומיד הוסיף שהוא עצמו חושב שהרעיון אינו רצוי. הספר יצא ב-1964, נבחר לספר החודש של מועדון הספרים, ותורגם לתשע שפות.5
הספר הזה לא שכנע רופאים. ומי שדווקא השתכנע ממנו היה מהנדס רדיו וטלוויזיה בשם בוב נלסון: הוא קרא אותו ב-1966, בא לפגישה של האגודה בלוס אנג’לס, ויצא ממנה נשיא. “לא חשבתי שירשו לי להיכנס”, סיפר אחר כך.
הטלפון מהאולפן, ומה שלא היה לנלסון לענות
בסוף 1966 התקשרה לנלסון אישה שהציגה את עצמה כקשורה לאולפנים של דיסני, ושאלה שאלות ענייניות מאוד: כמה אנשים כבר הוקפאו, איזה מתקנים יש לאגודה, מי הצוות הרפואי. לנלסון לא היה מה לענות: אף אחד עדיין לא הוקפא, אין מתקן, ואין צוות - יש שני רופאים שמשתפים פעולה. הוא מסר לה את שמם, והיא סיימה את השיחה.5
זו השיחה היחידה שמתועדת בין האולפנים לאגודה, והיא מגיעה מפיו של נלסון בלבד. אבל מרגע ששיחה כזאת התקיימה, שוב לא היה צריך שום הוכחה.
איש אחד מת, והקרח בא ממקררי השכנים
ב-12 בינואר 1967 מת ג’יימס בדפורד, בן 73, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה. השעה הייתה 13:15, והסרטן בכליה כבר התפשט לריאות. דקות לאחר מכן הגיעו לשם שלושה: רוברט פרהודה, דנטה ברונול ובוב נלסון. הם הנשימו אותו במכונה, הזריקו לגופו תמיסה של 15 אחוז דימתיל סולפוקסיד ומים, ומילאו אותו בקרח שאספה אחות מן המקררים של השכנים.3
המיכל עוד לא היה קיים - הוא נבנה באריזונה. האדם הראשון שהוקפא בהיסטוריה שכב שבועות בגראז’ ובטנדר, בלי מיכל, ואיש לא ידע אם הקרח בכלל מספיק.
התאים מתפוצצים, ומה שיוצא דומה לסמרטוט כלים
כמה ימים אחר כך הודיעה האגודה לעולם שהאדם הראשון הוקפא. תמונה מההקפאה התפרסמה ב-Life, ופניות הגיעו מצ’כוסלובקיה, מאנגליה ומהודו. התגובה המדעית הייתה חריפה: חוקר מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס אמר שתאים שמקררים בחנקן נוזלי מתפוצצים, ומה שיוצא מהם “דומה לסמרטוט כלים”; פרופסור אחר קבע ש“הוא מת מרגע שהוקפא, והוא לא יחזור”.3
שני הצדדים צדקו, כל אחד בדרכו. המדע צדק בכך שהגוף נהרס, ואנשי האגודה צדקו בכך שאיש לא יכול להוכיח מה תדע הרפואה בעתיד. אבל לאגודה לא היה כסף, וזה מה שקבע את המשך הסיפור.
תשעה אנשים, ומיכל שתוכנן לאחד
בין 1967 ל-1970 טיפלה האגודה בתשעה גופים. בין המוקפאים הייתה מארי פלפס-סוויט, האישה הראשונה שהוקפאה, וילדה בת שמונה שמתה מסרטן - הילדה הראשונה. המיכלים נרכשו מחברה שהקים יצרן פאות בפיניקס, וכל אחד מהם תוכנן לאדם אחד. במאי 1970 קנה נלסון כספת תת-קרקעית בבית הקברות אוקווד שבצ’טסוורת’, והמיכלים הוכנסו לתוכה. כדי למלא חנקן צריך לחזור לשם כל שלושה חודשים, וכל חזרה כזאת עולה כסף.4
ההקפאה של התשעה לא הייתה אירוע אחד גדול, אלא התחייבות שחזרה כל שלושה חודשים. היא אינה הרגע שבו אדם קופא, אלא חשבון שממשיך לרוץ.
הוא אמר את האמת, וכך נולדה האגדה
ב-1972 התראיין נלסון ל-LA Times ומסר את הגרסה המדויקת עד תומה: “וולט דיסני רצה להיות מוקפא. הרבה אנשים חושבים שהוא הוקפא, ושהגוף נמצא במרתף שלו. האמת היא שוולט פספס את זה… הם שרפו אותו. אני אישית ראיתי את האפר. הוא בפורסט לון”. באותה שנה כתבה דיאן דיסני מילר בביוגרפיה של אביה ש“אין שום אמת בכך שאבי ביקש להיות מוקפא”, ושספק אם בכלל שמע על הרעיון.1
הרבה אנשים חושבים שהוא הוקפא, ושהגוף נמצא במרתף שלו. האמת היא שוולט פספס את זה… הם שרפו אותו. (בוב נלסון, ריאיון ל-LA Times, 1972)
שתי הכחשות התפרסמו באותה שנה: אחת מפי האיש שהקים את האגודה, ואחת מפי הבת. ובכל זאת מה שנשאר מהריאיון היה החלק הראשון. מישהו קרא “הגוף נמצא במרתף שלו”, ומשם הדרך לאגדה הייתה קצרה.
אין שום אמת בכך שאבי ביקש להיות מוקפא. אני בספק אם הוא בכלל שמע על הרעיון. (דיאן דיסני מילר, 1972)
היום שבו נפתחה הכספת
במרץ 1979 נעל נלסון את הכספת בחצר אוקווד והלך. שלושה חודשים אחר כך, ב-10 ביוני, הגיע לשם כתב של עיתון מקומי בשם Valley News עם צוות טלוויזיה. הוא כתב אחר כך שאי אפשר היה לעמוד בסרחון שליד הכספת. התשעה לא היו קפואים יותר. המשפחות תבעו, ובשנת 1981 קבע בית משפט בקליפורניה שהיה שם מעשה מרמה וגרימה מכוונת של סבל, וחייב את נלסון ביותר ממיליון דולר.4
הסיפור הזה לא נגמר בכך שההקפאה נכשלה. הוא נגמר בכך שהכסף לשלושת החודשים הבאים תמיד היה של מישהו אחר.
הילדים ששאלו אם הסבא קפוא
ב-1986 וב-1993 החזירו שתי ביוגרפיות של דיסני את האגדה לחיים בלי להוכיח דבר. בשנות ה-2000 קיבל הסיפור חיים שניים בגוגל, וב-2013 יצא סרט אנימציה בשם Frozen - ומאז מסתובבת תיאוריה שלמה שהשם נבחר כדי לקבור את תוצאות החיפוש. ב-2012 סיפרה דיאן דיסני מילר לעיתון בריטי מה באמת עמד מאחורי הקמת מוזיאון המשפחה: “ילדים אחרים היו אומרים לילדים שלי, ‘הסבא שלכם קפוא, נכון?’ - ולא יכולתי לשתוק”.1
המשפחה לא הצליחה להרוג את השמועה בדרכים משפטיות או בכלי התקשורת. מה שהרגיע אותה, בסופו של דבר, היה סרט לכל המשפחה.
המטופל מספר אחת
בדפורד עבר מאז שישה מקומות אחסון, וב-1982 הוא הועבר לאלקור, שם הוא נמצא עד היום. בכל שנה ב-12 בינואר מציינים שם כמה אנשים את “יום בדפורד” - התאריך שבו הוקפא האדם הראשון. כיום משמרים בעולם כמה מאות גופים, ואף אחד מהם לא הוחזר לחיים.4
ובמכון הקריוניקה במישיגן מוקפא, משנת 2018, האיש שממנו כל זה התחיל: בוב נלסון.
האדם שאמר לעולם שוולט דיסני לא קפוא הוא עצמו קפוא היום. ובגללו, עד היום, כל ילד שני יודע על וולט דיסני עובדה אחת, והיא אינה נכונה.
הערות שוליים
- שני הראיונות מ-1972, ומה שסיפרה דיאן דיסני מילר ב-2012: הערך “Cryonic Walt Disney urban legend” בוויקיפדיה האנגלית, על פי הדיילי מייל והביוגרפיה מ-1972. ↩
- המוות, השריפה והאפר בפורסט לון, וכתבת הספוטלייט ב-1967: PBS NewsHour על האגדה, ההודעה ב-LA Times מ-16 בדצמבר 1966, ובדיקת העובדות של Snopes; פרטי הניתוח גם ב-PBS. ↩
- ההקפאה של בדפורד ב-12 בינואר 1967 והתגובות שפורסמו ב-Life: הערך “James Bedford” בוויקיפדיה האנגלית ותחקיר SFGate על האדם הראשון שהוקפא. ↩
- תשעת המוקפאים של צ’טסוורת’, הביקור בכספת ב-10 ביוני 1979, פסיקת 1981 ו“יום בדפורד”: מאמר הביופוליטיקה של Center for Genetics and Society, ו-Cryonics Wiki על פרשת צ’טסוורת’. ↩
- אטינגר, הספר ותנועת ההקפאה: הערכים “Robert Ettinger” ו-“Cryonic Walt Disney urban legend” בוויקיפדיה האנגלית, ו-Los Angeles magazine על ריאיון נלסון והשיחה מהאולפן. ↩
