קומיקס בארבעה פריימים: שרימפס מנטיס ירוק יוצא ממחילה בצורת U בקרקעית חולית ובידו הקדמית מורמת; עיניו של שרימפס מנטיס על שני גבעולים, ואחת מהן פונה אל הצופה עם פס כהה לרוחבה; שני שרימפסים ירוקים זה מול זה מכים זה בזנבו של זה; ערימה של שרימפסים טווסיים על דוכן בשוק.
יוצא מהמחילה, מסתכל, מנהל דו-קרב - ומגיע לדוכן.

לא שרימפס, ולא גמל שלמה

היצור הזה קרוי על שם שני בעלי חיים שאין לו איתם כמעט דבר משותף: לא שרימפס הוא, ולא גמל שלמה. הוא סרטן בסדרה שנקראת סטומטופודה, ויש בה כמה מאות מינים, רובם חיים במחילות בשוניות רדודות באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט. רוב המינים מעדיפים מים חמימים, אבל יש גם מינים בים התיכון ובמים ממוזגים. המין הטווסי, זה שמרבים לצלם, אורכו בין שלושה לשמונה עשר סנטימטרים, והוא חופר לעצמו מחילה בצורת U בקרקעית, בעומק של שלושה עד ארבעים מטר, לרוב ליד בסיס של אלמוג.1

שרימפס מנטיס יוצא מתוך סדק אפל בסלע: פנים חיוורות, שתי עיניים גדולות על גבעולים, ורגליים כתומות מקופלות מולו.
שרימפס מנטיס טווסי יוצא מן המחילה. צילום: Diego Delso, ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 4.0.

המינים האלה מתחלקים לשתי דרכי ציד. יש מכים, שזרועם הקדמית נפוחה כמו פטיש, והם מנפצים בה קונכיות; ויש משפדים, שזרועם דקה ומחודדת כמו חנית, והם דוקרים בה דגים. שני סוגי הציידים שייכים לאותה סדרה, שהתפצלה לשתי דרכי תקיפה.

האגרוף המהיר ביותר בים

הזרוע שמכה נעה מן המקום שבו היא מקופלת ועד המטרה במהירות של כ-23 מטר בשנייה, בתאוצה גדולה מזו של קליע אקדח, ובכוח פגיעה של כ-1,500 ניוטון. מכה אחת נמשכת שבריר של שנייה, ולכן היא נגמרת לפני שהטרף מספיק לזוז. זו המכה המהירה ביותר שתועדה בבעל חיים. פרטים גדולים של המין הטווסי מפצחים בה זכוכית של אקווריום, ולכן מי שמטפל בהם מחזיק אותם בזהירות. גם הצוללים יודעים את זה: הצייד הזה מכונה באנגלית “מפצל האגודלים”.2

שרימפס מנטיס בירוק, אדום וכחול בתמונה מן הצד, עומד על ספוג אדום ומחוספס, זרועותיו הקדמיות מקופלות מול החזה.
שרימפס מנטיס טווסי, רגע לפני מכה. צילום: Lakshmi Sawitri, ויקימדיה קומנז, CC BY 2.0.

הזרוע עצמה עשויה מחומר דמוי עצם, בשכבות דחוסות, וזו הסיבה שהיא מחזיקה מעמד מול קונכייה שהיא עצמה קשה. במשך שנים תהו החוקרים איך בשריר של סרטן קטן נולדת מכה כזאת - והתשובה הייתה שהשריר לא עושה את זה לבד.

הבועה שמכה את המכה השנייה

במהירות הזאת המים שנמצאים בין הזרוע לטרף לא מספיקים להישאר נוזל: הם הופכים לרגע לבועת אדים, וזו מתמוטטת מיד אחרי המכה. לתופעה הזאת קוראים קוויטציה, והיא לא נגמרת בשקט - התמוטטות של בועה כזאת משחררת גל הלם, ובניסויי מעבדה נמדדו בתוכה גם אור וטמפרטורה של אלפי מעלות, לשבריר של שנייה.

בפועל זה אומר שהטרף חוטף מכה כפולה. הזרוע שוברת את דופן הקונכייה, והמים עצמם סודקים את מה שנשאר. אפילו מכה שמפספסת את המטרה יכולה להמם אותו או להרוג אותו.1

איור בגווני כחול כהה ושמנת: סרטן יושב בקרקעית עם קונכייה מולו, ומעל קרקעית האבן מתפזרות בועות קטנות.
המחשה: מהלך המכה - הקונכייה מול הזרוע, והבועות שמתפזרות בין השתיים.

איך מכינים קפיץ מזרוע

שריר לא יכול להתכווץ מהר כל כך. מה שמאפשר את המהירות הזאת הוא מבנה בזרוע שצובר אנרגיה לפני השחרור, בצורה של אוכף - כלומר משטח שמתעקל וקופץ בחזרה, כמו צלחת פלסטיק לחוצה. הזרוע נטענת כמו קפיץ, וכשהמנעול משוחרר, הכוח משתחרר בבת אחת.2

איור סכמטי בגווני כחול כהה ושמנת: שני גלילים של הזרוע, ביניהם מפרק עם פיסה מעוקלת, וחץ מקווקו שמראה את כיוון התנועה.
המחשה: הזרוע בשני חלקים - המפרק עם הקפיץ באמצע, והאלה שבקצה.

כלומר, הכוח של הצייד הזה בא מן הצורה שלו, ולא מן השריר. זו הסיבה שמהנדסים ממשיכים לחזור ולבדוק את הזרוע הזאת.

שרימפס שמפצח קונכיות לארוחת ערב

המכים ניזונים מחלזונות, מסרטנים ומצדפות. אחד מהם מכה בקונכייה שוב ושוב, עד שהיא נסדקת ואפשר להגיע לבשר שבתוכה - ובגלל השיטה הזאת הוא טורף כל מה שחי לצדו באקווריום. אותו שרימפס מגיע לשם בתוך סלע חי: הוא מתחבא בסדק, ואחר כך קשה מאוד לתפוס אותו שוב.5 בשבי הוא חי שנים ארוכות, וכל גדילה מחייבת אותו לחפש סדק חדש שיתאים לגוף שגדל.

שרימפס מנטיס בצבעים עזים מציץ מעל סלע מכוסה שושנות ים במים כהים, בתוך אקווריום.
שרימפס מנטיס באקווריום, מציץ מעל סלע. צילום: CremboC, ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 4.0.

בטבע הוא יוצא מן המחילה בעיקר כדי לצוד, ולהחליף מחילה כשהקודמת נעשית צרה מדי.

שתי עיניים שלא מסתכלות על אותו דבר

העיניים של שרימפס המנטיס יושבות על שני גבעולים, וכל אחת מהן זזה בנפרד. הן ממשיכות לנוע גם כשהשרימפס עומד במקום, וכל אחת סורקת אזור אחר. כל עין בנויה משני חצאים, וביניהם יש פס דק לרוחב - שש שורות של יחידות ראייה, שכל אחת מהן קולטת אור אחר. ארבע שורות עובדות בצבע, ושתיים באור מקוטב, כלומר באור שהגל שלו מתנודד בכיוון אחד בלבד. את האור הזה אנחנו כלל לא מבחינים: העין האנושית אינה קולטת קיטוב.1

מבט חזיתי אל ראשו של שרימפס מנטיס: עיניים גדולות ובהירות על גבעולים טורקיזים, קפלים כתומים לפניו, והזנב מחוץ לפריים.
שרימפס מנטיס טווסי, מבט חזיתי. צילום: Daniel Sasse, ויקימדיה קומנז, CC BY 4.0.

ולעין הזאת יש יכולת שאין לעין שלנו: כל אחת מהן מודדת עומק לבדה, בלי ששתי העיניים יצטרכו להסתכל על אותו דבר יחד. היצור הזה רואה מרחק בעין אחת.

שנים עשר קולטני צבע בעין אחת

באותן שורות של הפס יש שנים עשר סוגים של קולטני צבע. הטווח שהן מכסות מתחיל בעל-סגול ומגיע לקצה האדום, וארבע מהן קולטות אור על-סגול שאינו נראה לנו בכלל. לשם השוואה: לנו יש שלושה קולטנים, לציפור ארבעה, ולפרפר חמישה או שישה. שנים עשר ערוצים נראים כמו מותרות בטבע.1

איור סכמטי בגווני כחול כהה ושמנת: גליל מאורך שעליו פסים דקים בצבעים שונים באמצעו, ומתחתיו גבעול.
המחשה: חתך של העין - החצי העליון, פס האמצע עם שורות הצבע, והחצי התחתון שמעל הגבעול.

וכאן נכנסת לתמונה ההנחה שהחזיקה מעמד עשורים: מי שיש לו שנים עשר קולטנים ודאי מבחין בצבעים טוב יותר ממי שיש לו שלושה.

ומישהו בדק

ב-2014 אימנה חוקרת מאוניברסיטת קווינסלנד שרימפסים מנטיס לבחור נקודת אור בצבע מסוים תמורת פרס, ואז קרבה את שני הצבעים עוד ועוד, עד שהשרימפס כבר לא הצליח להבדיל ביניהם. אדם מבחין בין שני גוונים שהפער ביניהם הוא ננומטר עד חמישה. השרימפס נזקק לפער של 12 עד 25 ננומטר.

ג’סטין מרשל, החוקר שהוביל את המחקר, אמר את זה בפשטות: “הם ממש גרועים בזה”. ועם זאת, ניסוי אחר הראה שיש שרימפסים שמבחינים היטב בין צבע רווי לצבע דהוי - כלומר מספר הערוצים לבדו אינו חזות הכול.3

הם ממש גרועים בזה. (ג’סטין מרשל, אוניברסיטת קווינסלנד, 2014)
תקריב קיצוני של שתי עיני שרימפס מנטיס על גבעולים כחולים, העיניים סגולות, ועל כל אחת פס בהיר לרוחבה וכתם כהה.
תקריב של העיניים. כל עין בנויה משני חצאים ופס אמצע. צילום: prilfish, ויקימדיה קומנז, CC BY 2.0.

לכן ההסבר המוביל היום הוא שהעין הזאת אינה משווה בין ערוצים אלא מזהה דפוסים: כל קולטן מסמן אם פגש את הצבע שלו, והמוח מקבל רשימה. ההבדל בין השיטה הזאת לשלנו הוא בין חישוב לבין טבלה, והטבלה מהירה יותר. ליצור שמכה בתוך שבריר שנייה, המהירות שווה יותר מהדיוק.

הקיטוב: כאן הוא באמת יחיד

בעניין אחד אין לשרימפס המנטיס מתחרים: שתי שורות באור מקוטב, ובשישה מינים בסדרה הזאת תועדה קליטה של קיטוב מעגלי, תופעה שלא נמצאה באף בעל חיים אחר. החוקרים ניסו להבין איך העין עושה זאת, וגילו מבנים בתוך התאים שמסננים את האור טוב יותר ממה שיודעים לבנות במעבדה.4

שרימפס מנטיס ירוק עם כתמים כהים יוצא מן המחילה אל קרקעית חולית וסלעית, ועל הקרקעית ספוגים כתומים.
שרימפס מנטיס טווסי יוצא מן המחילה בקרקעית השונית. צילום: Diego Delso, ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 4.0.

ההנחה היא שהקיטוב משמש לתקשורת בין פרטים, ולכן יש לשרימפסים דפוסים על הגוף שמחזירים אור מקוטב, ואין טורף שמבחין בו. אבל מה שהם בעצם אומרים זה לזה - איש עוד לא תרגם.

אלופים בדו-קרב טקסי

לשרימפס המנטיס מחילה משלו, והוא יוצא אל פתחה כדי לבדוק מי נמצא בסביבה. לקראת עימות הוא פורש את שתי זרועותיו ומציג את גודלו. וכששני פרטים מתכתשים, הם עורכים דו-קרב טקסי: כל אחד מכה בתורו בזנבו של האחר, שמחופה בשריון עבה, בלי לפגוע בגוף עצמו. בעל החיים הזה מזהה שכנים לפי מה שהוא רואה ואף לפי הריח שלהם. יש מינים שחיים בזוגות קבועים וחולקים מחילה אחת, ואחרים נפגשים רק כדי להזדווג וחוזרים כל אחד לדרכו.5

שרימפס מנטיס ירוק וגדול זוחל על קרקעית ים חולית שרועה בסלעים וקטעי אלמוגים.
שרימפס מנטיס על קרקעית הים. צילום: Derek Keats, ויקימדיה קומנז, CC BY 2.0.

כלומר, הצייד שמחזיק באגרוף החזק ביותר כמעט אינו משתמש בו נגד בני מינו.

ארבה הים וקוטלי החסילונים

האשורים הקדומים קראו לסרטנים האלה “ארבה הים”, ובאוסטרליה הם מכונים “קוטלי החסילונים”. כל שם כזה נדבק להם לפי מה שהם עושים למי שמנסה לגעת בהם.

ערימה של שרימפסים בארגז תצוגה בשוק דגים, ומעליהם שלט מחיר קטן.
שרימפסים חיים בשוק דגים בהונג קונג. צילום: Yuentung Kinmoralds, ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 4.0.

אבל יש להם גם צד שני. באסיה ובים התיכון הם מצרך מבוקש: בשווקים הם נמכרים חיים, ומי שמבשל אותם אוכל את הבשר שבזנב.

שני צילומים של אותו פרט משומר על רקע לבן: האחד מלמעלה והשני מלמטה, וגופו מחולק לפרקים עם זרועות קדמיות גדולות.
פרטים משומרים של שרימפס מנטיס מן המין שמשפד דגים בחנית ולא מכה באלה. צילום: J. Patrick Fischer, ויקימדיה קומנז, CC BY 4.0.

העין שאף אחד לא סגר לה חשבון

הסרטנים האלה קשים למחקר, מפני שהם מבלים את רוב חייהם בתוך מחילות וסדקים ויוצאים מהם רק לצוד. סקירה מדעית שפורסמה ב-2022 על ראיית הצבע שלהם נקראת, בפשטות, “יותר שאלות מתשובות”. מה שכן התברר: המערכת שלהם עובדת אחרת משלנו - בלי השוואה בין ערוצים, עם סריקה של העין, ובמהירות. מה בדיוק עושה המוח עם הרשימה שקיבל - עוד לא יודעים.3

והמבוכה הזאת חדשה יחסית: במשך עשורים כל מה שנכתב עליהם הסתמך על ספירת קולטנים בלבד.

בפתח המחילה, בקצה התעלה שאותה חפר, השרימפס הזה עוצר, מוציא את העין החוצה וסורק את השונית בשתי תנועות קצרות - ואנחנו עוד לא יודעים מה הוא רואה שם.

הערות שוליים

  1. הסדרה, האגרוף, הקוויטציה, העין וערוצי הצבע: הערך Mantis shrimp בוויקיפדיה האנגלית, על פי המקורות המצוטטים בו. ↩
  2. מהירות המכה, התאוצה וכוח הפגיעה: הערך Odontodactylus scyllarus בוויקיפדיה האנגלית, על פי מדידותיו של שילה פאטק ואחרים; מבנה הקפיץ בזרוע מתואר שם ובמקורות המצוטטים בו. ↩
  3. ניסוי הבחנת הצבעים מ-2014 וסקירת 2022: Thoen ואחרים, Science 343 (2014); “Colour vision in stomatopod crustaceans: more questions than answers”, 2022. ↩
  4. הקיטוב, המינים שקולטים קיטוב מעגלי ומבני המיון בתאים: הערך Mantis shrimp בוויקיפדיה האנגלית. ↩
  5. הציד, האקווריום, הקרבות הטקסיים והכינויים: המוזיאון של מערב אוסטרליה, והערך Odontodactylus scyllarus בוויקימדיה. ↩

מקורות מרכזיים

מקורות התמונות