בדצמבר 1874 לא היה לו עשרה דולר
בדצמבר 1874 התקיים אנטוניו מאוצ’י מן הסיוע של מחוז ריצ’מונד. באותו חודש פקע הנספח שהגיש שלוש שנים קודם על “טלגרף קולי” - הצהרת כוונה שנתית ששומרת לממציא את התור, תמורת אגרה שנתית של עשרה דולר. לשלם אותה לא היה לו.
ארבעה עשר חודשים אחר כך הגיש אלכסנדר גרהם בל בקשה לפטנט על הטלפון, וקיבל אותו.
עשרים וחמש שנה קודם, בחדר צדדי בבית אופרה בהוואנה, שמע מאוצ’י לראשונה קול אנושי יוצא מן חוט.
הצרחה בהוואנה
ב-1849 עבד אנטוניו מאוצ’י בבית האופרה טאקון בהוואנה. בחדר צדדי החזיק סוללה של כשישים תאי בונזן, ובה טיפל בחולים בהלם חשמלי - התרופה של התקופה נגד שיגרון וכאבי ראש. מכשירי מדידה לא היו. כדי לדעת מה עוצמת הזרם, המטופל החזיק מוט נחושת ביד ומוט שני בפה, ומאוצ’י החזיק מכשיר זהה בידו שלו.1
באחד הטיפולים סגר מאוצ’י את המעגל. המטופל צרח - ומאוצ’י שמע את הצרחה יוצאת מן המוט שבידו שלו. הוא הצמיד את הנחושת לאוזנו ושמע שוב, הפעם דרך החוט.1
כעבור ימים חזר על הניסוי עם מטופלים אחרים ועמיתים שהתבקשו לצעוק, בזרם חלש יותר. שלושים ושש שנים אחר כך תיאר את הרגע בתצהיר לבית המשפט.
חשבתי שאני שומע את הצליל חד יותר מן הרגיל, והצמדתי את נחושת המכשיר שלי לאוזני, ושמעתי את קולו של האיש מבעד לחוט. זה היה הרושם הראשון שלי, וזו הייתה תחילת הרעיון של העברת קול האדם בחשמל.אנטוניו מאוצ'י, תצהירו במשפט, 1885, תרגום מאנגלית
מן הרגע הזה חיפש מאוצ’י דרך להעביר דיבור בחשמל. צינור שמעביר קול באוויר כבר היה לו - הוא בנה אחד כזה חמש עשרה שנה קודם.
שמונה עשרה מטר של צינור
מאוצ’י לא היה פיזיקאי. הוא היה מהנדס תיאטרון, ואת המקצוע הזה עשה שבע עשרה שנה: מ-1833 בבית האופרה דלה פרגולה בפירנצה ועד 1850 בטאקון בהוואנה.
ב-1834 התקין בפרגולה צינור דיבור שהוליך את הקול מן הבמה אל תפאורת התקרה, שמונה עשרה מטר מעליה.2 אותו עיקרון של הטלפון, רק בלי חשמל. חמש עשרה שנה אחר כך הוא כבר חיפש משהו אחר.
הבית בקליפטון
ב-1850 עזב מאוצ’י את הוואנה והפליג לניו יורק עם אשתו אסתר מוקי. הוא הגיע עם חסכונות שהוערכו בדיעבד בכחצי מיליון דולר של ימינו, ובאוקטובר התיישבו השניים בקליפטון שבסטטן איילנד.3 הבית הזה, בשכונה שנקראת היום רוזבנק, אירח לזמן מה גם את ג’וזפה גריבלדי, והיום הוא מוזיאון גריבלדי-מאוצ’י.
מאוצ’י פתח בית חרושת לנרות סטארין, ומאוחר יותר גם מבשלת בירה. זה החלק הקצר של הסיפור.
החוט אל חדר השינה
במרתף הבית החזיק מאוצ’י סדנה, ושם בנה את הדגמים. בין 1850 ל-1862 עברו תחת ידיו יותר משלושים מכשירים, בשתים עשרה גרסאות: קונוסים מנייר, אחר כך גלילי פח, קרום של בעל חיים, ולבסוף דיאפרגמה של ברזל.4
המערכת הראשונה שעבדה לא נבנתה לשם ניסוי. אסתר חלתה בדלקת מפרקים שהלכה והחמירה והשאירה אותה מרותקת למיטה, ומאוצ’י הוליך חוט מן המרתף אל חדר השינה שלה, כדי שיוכלו לדבר במהלך היום.4
אין תצלום של המערכת הזאת ואין ממנה שריד. כל מה שידוע עליה נלמד מן הציורים שהגיש בבית המשפט, שנים רבות אחר כך, מן הזיכרון.
תשע תביעות ואחד עורך דין
כאן הסיפור מפסיק להיות סיפור על המצאה. ב-1861 איבד מאוצ’י את כל רכושו: תשע תביעות של נושים, ועוד תביעה של עורך דינו שלו, שהחזיק במשכנתא על הבית. הוא מכר את בית החרושת, עבר עם אסתר לדירה, ועבד בשכר של חמישה עשר עד עשרים דולר בשבוע.5
ולא רק הנושים רוקנו אותו. בשנות החמישים אירח בביתו את גריבלדי הגולה, ונתן מכספו למהגרים איטלקים חסרי כל.5
עשר שנים אחר כך באה המכה השנייה.
הארגז
ב-30 ביולי 1871 התפוצץ הדוד של המעבורת וסטפילד. מאוצ’י נפצע קשה ונכווה, ואושפז לזמן ממושך.6
בזמן ששכב שם מכרה אסתר את תכשיטיה, את הרהיטים ואת דגמי הטלפונים שלו לחנווני יד שנייה - לשלם על תרופות ועל רופא. שכנים העידו על כך; אחד מהם, פרדריק בכמן, העיד שבאותם חודשים לא היה בבית כסף אפילו לתרופות ולרופא.6 הדגמים, שהיו יכולים להכריע את השאלה שתעלה חמש שנים אחר כך, יצאו מן הבית בארגז.
נספח 3335
חמישה חודשים אחרי התאונה במעבורת הקים מאוצ’י עם שלושה שותפים חברה בשם טלטרופונו, שנועדה לממן את רישום הפטנט ולמכור אותו. עורך הפטנטים שאליו הביא את הציורים, תומס סטסון, אמר לו בפשטות: במצב שבו המכשיר נמצא, סיכוייו לפטנט מלא קטנים. פטנט כזה היה יקר. נספח - הצהרת כוונה שנתית שאינה מקנה זכות אלא שומרת את התור - עלה עשרים דולר, ואותם נתנו השותפים. אגרת החידוש השנתית, לפי לשון החלטת בית הנבחרים מ-2002, הייתה עשרה דולר.7
נספח מספר 3335, בשם “טלגרף קולי”, הוגש ב-28 בדצמבר 1871. הוא חודש בדצמבר 1872 ושוב בדצמבר 1873. בדצמבר 1874 מאוצ’י התקיים מן הסיוע של מחוז ריצ’מונד, ולא היה לו כסף לחדש.7
הנספח פקע.
המסמכים שנעלמו במעבדה
ב-1872, עם הנספח ביד, הלך מאוצ’י עם חברו אנג’לו ברטולינו אל אדוארד ב. גרנט, סגן נשיא חברת הטלגרף המחוזית האמריקאית בניו יורק, וביקש לנסות את המערכת על קווי החברה. הוא השאיר אצל גרנט תיאור של המכשיר והעתק של הנספח.
הדרך הביתה הייתה קצרה. ההמתנה לא. כעבור שנתיים חזר וביקש את מסמכיו, וגרנט אמר שהם אבדו.8
הנוסח שבית הנבחרים אימץ ב-2002 קובע שהמעבדה שאיבדה אותם הייתה המעבדה של חברה מסונפת לווסטרן יוניון. גם זה שנוי במחלוקת: לפי הגרסה המקובלת הפכה החברה ההיא, חברת הטלגרף המחוזית האמריקאית של ניו יורק, לחברת בת של ווסטרן יוניון רק ב-1901, עשרים ותשע שנים אחר כך, ורשומות של ווסטרן יוניון מזכירות אותה כקשורה אליה עוד קודם.8
14 בפברואר 1876
ב-14 בפברואר 1876 הגיש אלכסנדר גרהם בל בקשה לפטנט על שיפור בטלגרף. באותו יום הגיש אלישע גריי נספח משלו על רעיון דומה. ב-7 במרץ, שלושה שבועות אחר כך, ניתן לבל פטנט מספר 174,465 - אחד הפטנטים היקרים ביותר בתולדות ארצות הברית.9
מאוצ’י לא היה שם. הנספח שלו פקע שנה ויותר לפני כן, והוא כתב מכתבים לעיתונים.
טלפון מיתר
ב-1885 תבעה חברת בל את חברת הטלפון גלוב, שמכרה מכשירים מתחרים. ההגנה של גלוב הייתה אחת: היא רכשה את טענותיו של מאוצ’י - שמישהו המציא את הטלפון קודם. מאוצ’י היה אז בן שבעים ושבע, וזו הייתה הפעם הראשונה שקיבל במה של ממש.10
הוא הגיש יומן רשימות עם ציורים מ-1862 עד 1882. עורכי הדין של בל טענו שרשם אותם בדיעבד, והוכיחו שחברת הדפוס שהדפיסה את היומן נוסדה רק ב-1863. מאוצ’י השיב שאחד המייסדים נתן לו עותק ב-1862. השופט לא האמין לו.10
ב-19 ביולי 1887 נתן השופט ויליאם וואלאס את פסק הדין. הוא קבע שהמכשיר בנספח אינו טלפון חשמלי ואינו מכיל את מרכיביו: הקול עובר בו מכנית לאורך חוט. זה התיאור שמכונה מאז טלפון מיתר.10
וקשה להתעלם מזה: זה מה שכתוב בנספח עצמו. הנוסח מדבר על ההולכה הידועה של מוליכים מתכתיים רציפים, שמשמשת תווך לקול, ומבקש לבודד את החוט ואת שני המדברים. קול לאורך חוט הוא בדיוק מה שמתואר שם - גם אם מאוצ’י היה משוכנע שהחוט מעביר אותו בחשמל.
תיק שהתייתר מעצמו
ב-13 בינואר 1887, חצי שנה לפני פסק הדין של וואלאס, עתרה ממשלת ארצות הברית לביטול הפטנט של בל בטענת מרמה. בית המשפט העליון מצא את העתירה ראויה לדיון והחזיר אותה לבירור למטה. זו הייתה ההזדמנות האמיתית של מאוצ’י: לא חברה נגד חברה, אלא המדינה נגד הפטנט.11
מאוצ’י מת ב-18 באוקטובר 1889, בגיל שמונים ואחת. הפטנט של בל פג במרץ 1893 - ואין טעם לבטל פטנט שפג. גם העד המרכזי כבר לא היה. ב-1897 זנחה הממשלה את התביעה, בלי להכריע מי המציא את הטלפון.11
מאה שלושים ואחת שנים אחר כך
ב-11 ביוני 2002, מאה שלושים ואחת שנים אחרי נספח 3335, עברה בבית הנבחרים של ארצות הברית החלטה 269 - “הבעת דעת הבית לכבוד חייו והישגיו של הממציא האיטלקי-אמריקאי אנטוניו מאוצ’י”. יזם אותה נציג ניו יורק ויטו פוסלה, שמונה חודשים קודם לכן, והיא עברה בהשעיית התקנון ובהצבעה קולית.12
הנוסח ראוי לקריאה מדוקדקת, כי הוא לא קובע שמאוצ’י המציא את הטלפון. הוא קובע שיש להכיר בפועלו בהמצאת הטלפון. אבל יש בו משפט אחד שאינו מסויג.
אילו היה מאוצ’י מצליח לשלם את האגרה של עשרה דולרים כדי להחזיק בנספח אחרי 1874, לא היה ניתן פטנט לבל.החלטה 269 של בית הנבחרים, 11 ביוני 2002, תרגום מאנגלית
המשפט הזה נשמע מכריע, והוא גם המפוקפק ביותר בהחלטה. באותן שנים ממש שילם מאוצ’י אגרות פטנט: בין 1872 ל-1876 רשם ארבעה פטנטים מלאים, 35 דולר כל אחד לפי מבקרי ההחלטה, ועוד נספח אחד בעשרה דולר - כמאה וחמישים דולר בסך הכול, על המצאות שאינן הטלפון. אם לא היה לו כסף, היה לו אותו לדברים אחרים. ומעבר לכך, נספח אינו פטנט. הוא הצהרת כוונה, וכשלעצמו לא היה מונע פטנט ממי שהגיש בקשה אחריו.12
גם המסגרת של ההחלטה חלקית. גרסה מקבילה הוגשה לסנאט ולא הובאה להצבעה, וההחלטה עצמה היא הצהרה שאינה מחייבת איש. עשרה ימים אחריה עברה בבית הנבחרים של קנדה החלטה מנוגדת, פה אחד: אלכסנדר גרהם בל הוא ממציא הטלפון.12
בכל השנים האלה נשארו שני דברים שהיו יכולים להכריע, ושניהם אינם. הגיליון של העיתון האיטלקי של ניו יורק שבו תואר המכשיר ב-1861 אבד: ארכיון העיתון נשרף, ככל הנראה, וכל הגיליונות מדצמבר 1860 עד סוף 1863 חסרים בכל הספריות הגדולות בארצות הברית. והדגמים עצמם יצאו מן הבית בארגז, לחנווני יד שנייה, כדי לשלם על תרופות.
וכך נשאר מן הסיפור הזה מספר אחד. לא שלושים ומשהו מכשירים שנבנו במרתף, לא עשרים וחמש שנות עבודה, לא מאה וחמישים הדולר ששולמו על פטנטים אחרים - אלא עשרה דולר שלא שולמו. ואין דרך לדעת אם היו משנים משהו.
הערות שוליים
- התיאור והציטוטים מן הניסויים בהוואנה מגיעים מן התצהיר שמאוצ’י הגיש במשפט, ומן השחזור של בסיליו קטאניה: סוללה של כשישים תאי בונזן, מתח של כמאה וארבעה עשר וולט, ומטופל שסבל משיגרון. המטופל הכניס מוט נחושת לפיו והחזיק מוט שני בידו, ומאוצ’י החזיק מכשיר זהה: את מה ששמע תיאר כצליל שהגיע מן המוט שבידו, ולאחר שהצמיד אותו לאוזנו שמע את הקול דרך החוט. הציטוט מובא כתרגום מאנגלית, כפי שהוא מופיע בתיעוד המשפט. ↩
- בפרגולה התקין מאוצ’י ב-1834 צינור אקוסטי בין הבמה לבין תפאורת התקרה, שמונה עשרה מטר מעליה. הוא עבד כמהנדס תיאטרון מ-1833 בפרגולה ועד 1850 בטאקון. ↩
- מאוצ’י עזב את הוואנה ב-23 באפריל 1850, הגיע לניו יורק ב-1 במאי, ועבר לקליפטון שבסטטן איילנד באוקטובר 1850. הונו הוערך ב-26 אלף פסו, כחצי מיליון דולר של ימינו; ויקיפדיה מתארכת את ההפלגה ל-13 באפריל. את אורך השהות של גריבלדי בבית נוקבים המקורות בטווחים שונים, ולכן אין כאן שנה. ↩
- בין 1850 ל-1862 נבנו יותר משלושים מכשירים בשתים עשרה גרסאות. הקו בבית שימש שימוש קבוע ולא ניסוי, לאחר שאסתר מוקי, אשתו, נותרה מרותקת למיטה. ↩
- תשע תביעות של נושים ועוד תביעה של עורך דינו, שהחזיק במשכנתא על הבית, סיימו את רכושו ב-1861; הוא עבד לאחר מכן בשכר שבועי של חמישה עשר עד עשרים דולר. גריבלדי התארח בביתו בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. ↩
- הפיצוץ בדוד המעבורת וסטפילד אירע ב-30 ביולי 1871, ומאוצ’י נפצע בו באורח קשה. מכירת התכשיטים, הרהיטים והדגמים בידי אסתר מאוצ’י נשענת על תצהירים של שכנים, ובהם זה של פרדריק בכמן; תצהירים אחרים מתארים את הדגמים בארגז שנמכר. ↩
- חברת טלטרופונו נוסדה ב-12 בדצמבר 1871, והנספח שמספרו 3335 הוגש ב-28 בדצמבר. ההערכות לגבי מחירו של פטנט מלא נעות בין 250 דולר לבין סכומים נמוכים בהרבה, ולכן רק מחיר הנספח עצמו, עשרים דולר, מובא כאן כמספר. את הכסף נתן לו אחד השותפים. ↩
- מאוצ’י וברטולינו פנו לאדוארד ב. גרנט, סגן נשיא חברת הטלגרף המחוזית האמריקאית של ניו יורק, בקיץ 1872; כעבור שנתיים נאמר לו שהמסמכים אבדו. ויקיפדיה מתארכת את הפיכתה לחברת בת של ווסטרן יוניון ל-1901, ואילו רשומות של ווסטרן יוניון מזכירות אותה כקשורה אליה עוד בשנות השישים של המאה התשע עשרה. ↩
- פטנט בל, מספר 174,465, הוגש ב-14 בפברואר 1876 וניתן ב-7 במרץ 1876; באותו יום של הגשה הגיש אלישע גריי נספח על רעיון דומה. ↩
- התביעה, חברת הטלפון בל נגד חברת הטלפון גלוב, החלה ב-1885 וגלוב ביססה את הגנתה על רכישת הטענות של מאוצ’י. היומן שהגיש כלל רשומות וציורים מ-1862 עד 1882, ובית הדפוס שהדפיס אותו נוסד ב-1863. השופט ויליאם וואלאס קבע ב-19 ביולי 1887 שהמכשיר המתואר בנספח אינו טלפון חשמלי, ושהקול עובר בו מכנית לאורך חוט. ↩
- ממשלת ארצות הברית עתרה ב-13 בינואר 1887 לביטול הפטנט של בל, והתיק הוחזר לדיון לאחר שבית המשפט העליון מצא אותו ראוי לדיון. מאוצ’י מת ב-18 באוקטובר 1889; פטנט 174,465 פג תוקפו ב-7 במרץ 1893 (החלטת בית הנבחרים מ-2002 כותבת ינואר 1893); התביעה נזנחה ב-1897 בלי הכרעה. ↩
- החלטה 269 הוגשה ב-17 באוקטובר 2001 בידי הנציג ויטו פוסלה ועברה בבית הנבחרים ב-11 ביוני 2002 בהשעיית התקנון ובהצבעה קולית. גרסה מקבילה הוגשה לסנאט ולא הובאה להצבעה. ההחלטה בקנדה עברה עשרה ימים לאחר מכן. הטענה על ארבעה פטנטים מלאים ועל נספח נוסף, בסכום כולל של כמאה וחמישים דולר בין 1872 ל-1876, היא של מבקרי ההחלטה. הציטוט על ארכיון העיתון ועל מכירת הדגמים מגיע מן המחקר של קטאניה ומספרות על מאוצ’י מן התקופה. ↩
מקורות מרכזיים
- H.Res.269, נוסח ההחלטה המלא, congress.gov
- הדיון בבית הנבחרים, 11 ביוני 2002, Congressional Record
- ויקיפדיה: אנטוניו מאוצ’י
- תצלום מאוצ’י, ויקימדיה קומונס (נחלת הכלל)
- בסיליו קטאניה, תולדות חייו של מאוצ’י ושאלות ותשובות
- ניתוח ביקורתי של תביעות מאוצ’י, על יסוד פרסומים מן התקופה
- פטנט הטלפון של בל, מספר 174,465
