קומיקס בארבעה פריימים: תחנת קוטב מוארת בסופת שלגים בלילה; רוגוזוב שוכב במיטה וכותב ביומן לאור מנורה; מנתח יחיד שוכב על גבו ומנתח את בטנו בידיו, מראה על עמוד ליד המיטה; אונייה מפצחת דרך בקרח הים בדרך הביתה.
לילה אחד, מיטה אחת, מראה אחת - ואונייה שלא תחזור שנה.

הבניין רעד כמו צעצוע קטן בסופה

ערב 30 באפריל 1961, תחנת נובולזרבסקאיה באנטארקטיקה. בחוץ סופה, והבניין רעד כמו צעצוע קטן - כך כתב ליאוניד רוגוזוב ביומנו באותו לילה. בשעה 18:30 הוא סיפר לחברים מה הוא מתכוון לעשות, והם המשיכו להיכנס לחדרו להרגיע אותו. הוא כעס על עצמו שהרס להם את החג. “מחר האחד במאי”, כתב, ובכל זאת כולם רצו להכין כלים ומצעים מעוקרים.1

בשעה 20:30 הוא כתב שתי שורות: “מחמיר לי. סיפרתי לחברים. עכשיו הם יתחילו להוציא מהחדר כל מה שלא צריך.”

החג של התחנה הפך ללילה שבו כמה אנשים מכינים חדר ניתוח לניתוח היחיד שאף אחד מהם לא יודע לעשות - חוץ מהאיש ששוכב במיטה.

היחיד בתחנה שידע בדיוק מה יש לו

יומיים קודם, בבוקר 29 באפריל, זה התחיל בחולשה ובבחילה, עם חום של 37.5. אחר כך הגיע כאב שהתחיל בבטן העליונה ועבר אל הבטן הימנית התחתונה. רוגוזוב היה מנתח בן 27, והוא אבחן דלקת תוספתן בלי להתלבט.1

ואת האבחנה הוא שמר לעצמו, עם חיוך. “למה להבהיל את החברים?” כתב ביומן. “ומי בכלל יכול לעזור? ההיכרות של חוקר קוטב עם רפואה מתמצה כנראה בכיסא של רופא שיניים.”

האבחנה הייתה החלק הקל. מרגע שהוא ידע מה יש לו, נשארה לו רק שאלה אחת - מי בחדר הזה יכול לעשות את מה שהוא עשה כל חייו.

האונייה כבר הפליגה, והיא לא תחזור שנה

בקתת האווירולוגיה של תחנת נובולזרבסקאיה בלילה - מבנה מואר עם כיפת מכשירים, אנטנה ומתקן מדידה, על קרקע סלעית עם שלג תחת שמי כוכבים.
בקתת האווירולוגיה של נובולזרבסקאיה בלילה. שני האווירולוגים שהכינו את חדר הניתוח עבדו במתחם הזה. צילום: Tsy1980, רישיון CC BY 4.0.

את תחנת נובולזרבסקאיה הקימו תריסר אנשים, והיא פעלה מאמצע פברואר 1961 - בדיוק לפני שהחורף הקוטבי יורד. בשביל החורף הזה רוגוזוב עזב באמצע את ההתמחות הכירורגית שלו בלנינגרד. ואז הים קפא, האונייה הפליגה, ולא תחזור עד שיישבר הקרח - שנה שלמה. הקשר עם העולם נפסק.2

התחנה הסובייטית הקרובה ביותר הייתה מירני, יותר מ-1,600 קילומטרים משם - רחוקה מכדי שמישהו יגיע בזמן. לתחנות הזרות לא עמד מטוס, ובכל מקרה סופת שלגים מנעה נחיתה.

כלומר, האדם היחיד בעולם שיכול היה לעזור לרוגוזוב היה רוגוזוב. הדוח הרפואי ניסח זאת ביובש: “והייתה עוד בעיה אחת: הוא היה הרופא היחיד בתחנה.”

כל הטיפולים המקובלים, ואף אחד מהם לא עבד

ב-30 באפריל הוא עשה כל מה שהספר אומר: אנטיביוטיקה וקירור מקומי של הבטן. החום עלה, ההקאות נעשו תכופות יותר, ובמהלך היום הופיעו סימני דלקת מקומית בקרום שמצפה את חלל הבטן - הצפק.1

הכל נעשה לפי הספר, וזו בדיוק הייתה הבעיה.

הספר נגמר. נשארו שתי אפשרויות: לחכות לניתוח שלא יגיע, או לנתח את עצמו.

כואב כמו השטן, וסופה מייללת כמו מאה תנים

הלילה שבין 30 באפריל ל-1 במאי הוא לא ישן. בחוץ הסופה לא פסקה, ובפנים החום המשיך לעלות. ביומן, בין שורות של כאב, הוא כתב: “לא ישנתי כל הלילה. כואב כמו השטן! סופת שלגים מסתחררת לי בנשמה, מייללת כמו מאה תנים. אין עדיין סימנים שהתוספתן עומד להיבקע, אבל תחושת מבשר רעות כבדה תלויה מעליי… זהו זה… אני צריך לחשוב על הדרך היחידה: לנתח את עצמי… זה כמעט בלתי אפשרי… אבל אני לא יכול לשלב ידיים ולוותר.”1

כואב כמו השטן! סופת שלגים מסתחררת לי בנשמה, מייללת כמו מאה תנים. (ליאוניד רוגוזוב, יומן, 30 באפריל 1961)

זה הרגע שבו הוא הפסיק לכתוב יומן והתחיל לתכנן חדר ניתוח. מכאן והלאה הוא גם החולה וגם המנתח.

חדר שיצא ממנו כל מה שלא צריך

מהחדר הוציאו כל מה שלא צריך. נשארו מיטה, שני שולחנות ומנורה שולחנית. שני האווירולוגים של התחנה חיטאו את החדר באור אולטרה-סגול. רוגוזוב בחר שלושה מסייעים: ארטמיוב יגיש כלים, טפלינסקי יחזיק את המראה ויכוון את המנורה, ומנהל התחנה גרבוביץ’ יישאר בעתודה - למקרה שאחד המסייעים יתעלף.3

הוא רחץ להם את הידיים, הלביש להם כפפות, והסביר בדיוק מה לעשות אם יאבד את הכרתו: להזריק את מה שהכין מראש ולבצע הנשמה מלאכותית.

תוכנית ההצלה כולה נשענה על שלושה אנשים בלי שום הכשרה רפואית - והוא עצמו עבד בלי כפפות. בלי תחושה באצבעות הוא לא היה יכול לעבוד.

עשרים מיליליטר, ואחר כך חתך של 10 עד 12 סנטימטרים

ב-02:00 הוא הזריק לעצמו 20 מיליליטר נובוקאין - ההרדמה המקומית - בכמה הזרקות לדופן הבטן. כעבור רבע שעה הוא פתח חתך של 10 עד 12 סנטימטרים בדופן הבטן. לפי היומן: “כשהרמתי את המזרק והזרקתי לעצמי את המנה הראשונה, איכשהו עברתי אוטומטית למצב ניתוח, ומשם והלאה לא שמתי לב לשום דבר אחר.”3

הראייה בעומק הפצע לא הייתה טובה, והמראה גם הפריעה - היא מראה הכל הפוך.

מכאן והלאה העיניים לא עוזרות. היחיד שמדווח לו מה קורה בבטן שלו הוא חוש המישוש.

המעי העיוור, והתפר שתפר לעצמו

בפתיחת הצפק הוא חתך בטעות את המעי העיוור - תחילת המעי הגס - ותפר אותו. תוך כדי עבודה חלפה בו מחשבה: אולי יש עוד פגיעות שהוא לא שם לב אליהן. הדימום היה כבד, החולשה גברה, הסחרחורת הגיעה - ומכאן ואילך הוא נח 20 עד 25 שניות כל 4 עד 5 דקות.3

הטעות הזאת קרתה בתוך הגוף היחיד בחדר שאין מי שיתקן במקומו - ואם יש עוד אחת, אף אחד שם לא יראה אותה.

עוד יום אחד, והוא היה נבקע

סוף סוף התוספתן. מהיומן: “בזוועה אני מבחין בכתם הכהה בבסיסו. כלומר, עוד יום אחד והוא היה נבקע.” הרגע הגרוע ביותר היה בהוצאתו: “הלב שלי נלחץ והאט באופן מורגש; הידיים הרגישו כמו גומי.”1

ואז, במילים שלו: “הבנתי שבעיקרון הסכנה כבר מאחוריי.”

מאותו רגע הוא כבר היה מחוץ לסכנה - והניתוח עוד לא נגמר.

המעיים שלו קרקרו, ובא לך לברוח

מבט מבחוץ. ביומנו של גרבוביץ’ באותו לילה: “כשרוגוזוב עשה את החתך והתעסק לו בקרביים, המעיים שלו קרקרו, וזה היה מאוד לא נעים לנו; בא לך להסתובב ולברוח, לא להסתכל - אבל החזקתי מעמד ונשארתי.” ארטמיוב וטפלינסקי החזיקו מעמד אף הם, ואחר כך התברר ששניהם היו מסוחררים וכמעט התעלפו. רוגוזוב עצמו היה רגוע ומרוכז, אבל הזיעה נזלה לו על הפנים והוא ביקש שינגבו לו את המצח. באמצע הניתוח קראו לצלם, יורי ורשצ’אגין.1

בא לך להסתובב ולברוח, לא להסתכל - אבל החזקתי מעמד ונשארתי. (ולדיסלב גרבוביץ’, מנהל התחנה, יומן, אותו לילה)

הניתוח הסתיים סמוך ל-04:00, אחרי שעה ו-45 דקות. גרבוביץ’ סיכם בשורה אחת: “עד הסוף רוגוזוב היה חיוור מאוד ועייף בבירור, אבל הוא סיים את הכל.” הצילום, המראה והמנורה: זה כל מה שנשאר מהלילה הזה.

חום תקין אחרי חמישה ימים

למחרת החום היה 38.1, והוא כבר הרגיש טוב יותר. הוא המשיך באנטיביוטיקה, ולימד את המסייעים איך לשטוף ולאחסן את הכלים. אחרי ארבעה ימים נעלמו סימני הדלקת המקומית, אחרי חמישה ימים החום חזר להיות תקין, אחרי שבוע הוא הוציא לעצמו את התפרים, ובתוך שבועיים חזר לתפקוד מלא ולכתיבה ביומן.1

ההחלמה התנהלה בדיוק לפי לוח הזמנים שהוא היה רושם לכל חולה אחר. האיש שהציל את עצמו המשיך לטפל בעצמו כאילו היה זר.

עבודה כמו כל עבודה

המדינה עשתה מן הסיפור הזה סיפור גבורה - בדיוק מה שהוא סירב לעשות: ב-1961 הוא קיבל את עיטור הדגל האדום של העמל, ומכאן ואילך נדרשו בדיקות בריאות מקיפות מכל מי שיצא למשלחת כזאת. הנהלים שונו.4

באפריל 1962 הקרח כמעט גזר עליהם עוד שנה בתחנה, ובסוף חילצו אותם במטוסים. רוגוזוב חזר ללנינגרד, ולמחרת כבר היה שוב בבית החולים שלו. אחר כך התחיל לעבוד על עבודת דוקטורט, שאותה פרסם ב-1966 - על כריתת הוושט כטיפול בסרטן - ומשנת 1986 עמד בראש מחלקה כירורגית. הוא מת מסרטן הריאה ב-2000, בן 66.5

את הניתוח עצמו הוא סירב להפוך לסיפור גבורה: “עבודה כמו כל עבודה, חיים כמו כל חיים.”

ואת מה שבאמת הרגיש הוא כתב דווקא על המקום שאליו רצה לחזור: “המרפאה שלי, שאני אוהב יותר מכל תענוג שבעולם, רחוקה מכאן כמו מאדים.” זו השורה היחידה בכל היומן שבה הוא מתגעגע הביתה.

הערות שוליים

  1. היומנים (של רוגוזוב ושל גרבוביץ’), התאריכים, השעות והמספרים הרפואיים - מדוח המקרה שפרסמו בנו של רוגוזוב, ולדיסלב, עם ניל ברמל ב-BMJ ב-2009. הציטוטים תורגמו לעברית מרוסית דרך התרגום האנגלי שבמאמר. ↩
  2. הקמת התחנה, מועד הפתיחה והניתוק החורפי - מדוח המקרה ב-BMJ ומהדוח שרוגוזוב עצמו פרסם על המשלחת. ↩
  3. מהלך הניתוח, ההכנות, המינונים והתקלות - מדיווחו של רוגוזוב עצמו, “ניתוח על עצמי”, עלון המשלחת האנטארקטית הסובייטית (תרגום לאנגלית, 1964). ↩
  4. העיטור ושינוי הכללים - מהערך על ליאוניד רוגוזוב בוויקיפדיה האנגלית. ↩
  5. החזרה ב-1962, הקריירה שאחרי ומותו - מראיון שנתן בנו ולדיסלב ל-BBC במאי 2015 ומהערך בוויקיפדיה. ↩

מקורות מרכזיים