המגדל שעוד לא קיבל קולט ברק
אפריל 1942. רוי סאליבן, פקח צעיר בפארק הלאומי שננדואה שבווירג’יניה, מחפש מחסה מסופת רעמים. הוא מוצא אותו במקום ההגיוני ביותר: מגדל תצפית לשריפות, חדש לגמרי, על אחד הרכסים.
היה רק פרט אחד קטן. במגדל עוד לא התקינו קולט ברק.
לפי עדותו, הברק פגע במגדל שבע או שמונה פעמים באותו יום. “האש קפצה לכל עבר”, סיפר. סאליבן החליט שעדיף לא להישרף בפנים, ורץ החוצה. כמה מטרים מהמגדל פגע בו ברק. הוא צרב פס לאורך רגלו הימנית, תלש לו את ציפורן הבוהן ושרף חור בנעל.1
רוב האנשים היו מספרים את הסיפור הזה עד סוף ימיהם. סאליבן אכן סיפר אותו 27 שנה, בטוח שזה היה חד-פעמי.
הוא טעה.
“הוא אמר: נתראה אחר כך”
סאליבן נולד ב-1912 במחוז גרין שבווירג’יניה, והתחיל לעבוד כפקח בשננדואה ב-1936, שבועות ספורים אחרי שהפארק הוקם. הוא היה גבר רחב גרם עם פנים מחוספסות, ובמשך רוב הקריירה שלו לא קרה לו שום דבר חריג. סתם עבודה בחוץ, על רכסי הבלו רידג’.2
ואז, ביולי 1969, זה קרה שוב. סאליבן נהג בטנדר של הפארק בכביש הררי. ברק פגע בעץ ליד הכביש, קפץ ממנו ונכנס דרך החלון הפתוח. הוא איבד את הכרתו, גבותיו וריסיו נשרפו ושערו עלה באש. הטנדר, בלי נהג בהכרה, המשיך לנסוע ועצר על שפת צוק.1
כאן כדאי לעצור לרגע. מכונית נחשבת לאחד המקומות הבטוחים ביותר בסופת ברקים, כי גוף המתכת מוליך את הזרם סביב הנוסעים. אבל סאליבן נהג תמיד עם חלון פתוח למחצה, כדי לשמוע מה קורה בחוץ. רוברט ג’ייקובסן, מפקח הפארק בשנות השבעים והשמונים, סיפר שבדקו את המקום ומצאו סימני ברק על שני עצים משני צדי הכביש.2
ביולי 1970 פגע בו ברק שלישי, בחצר ביתו. הברק פגע בשנאי חשמל סמוך, דילג על הדשא ונחת על כתפו השמאלית.1
בשלב הזה כבר התחילו אנשים לשים לב. “הלכתי פעם עם הפקח הראשי”, סיפר סאליבן, “וברק פגע איפשהו רחוק. הוא אמר לי: נתראה אחר כך.” ג’ייקובסן הוסיף שבפארק היה כלל לא כתוב: אם אתה רואה ענן כהה מתקרב, תתרחק מרוי סאליבן.2
אם אתה רואה ענן כהה מתקרב, תתרחק מרוי סאליבן.
המגבת הרטובה
באביב 1972 ישב סאליבן בתוך תחנת פקחים. כלומר, בתוך מבנה. זה לא עזר. הברק מצא אותו גם שם ושוב הצית את שערו.
הוא רץ לשירותים כדי לכבות את האש מתחת לברז, אבל הראש לא נכנס מתחת לברז הקטן. הוא הסתפק במגבת רטובה.3
אחרי הפעם הרביעית משהו בו נשבר. סאליבן, שמעולם לא נחשב אדם פחדן, התחיל להאמין שכוח כלשהו מנסה להשמיד אותו. במשך חודשים, בכל פעם שסערה תפסה אותו בנסיעה, הוא עצר בצד ושכב על המושב הקדמי עד שעברה. הוא היה משוכנע שגם אם יעמוד בתוך קהל של אנשים, הברק ימצא דווקא אותו. ומאז הוא החזיק תמיד בטנדר פחית מים, למקרה שהשיער שלו יעלה שוב באש.1
פחית המים הזאת נשמעת כמו בדיחה. היא לא הייתה.
הענן שבמראה
ב-7 באוגוסט 1973 סייר סאליבן בפארק וראה ענן סערה מתגבש. הוא לחץ על הגז ונסע משם. אבל הענן, כך סיפר, נראה כאילו הוא נוסע אחריו. כשהרגיש שסוף סוף התרחק מספיק, יצא מהטנדר.
הוא הרים את הראש וראה את הברק יוצא מהענן, ישר אליו. הזרם עבר לאורך זרועו ורגלו השמאליות, העיף לו את הנעל, חצה לרגל הימנית מתחת לברך, ושוב הצית את שערו. סאליבן זחל בחזרה לטנדר, הוציא את פחית המים ושפך אותה על ראשו הבוער.2
ב-5 ביוני 1976 זה קרה בפעם השישית, בשביל בפארק. גם הפעם תיאר ענן שרדף אחריו בין העצים. הברק פצע את קרסולו.2
הפעם השביעית, עם דוב
ב-1976 פרש סאליבן. שישה חודשים אחר כך, ב-25 ביוני 1977, הוא יצא לדוג פורלים בבריכה ביער. ברק פגע בו בקודקוד, שרף את שערו, ירד לאורך גופו וצרב את חזהו ובטנו.4
מכאן כבר קשה לספר את הסיפור בלי לחייך. כשסאליבן, עם שיער מעשן, פנה לחזור למכונית, הגיע דוב לבריכה וניסה לגנוב את הפורלים מהחכה. סאליבן לקח ענף והיכה בו. לדבריו, זו הייתה הפעם ה-22 בחייו שהוא מכה דוב במקל.1
מה עלה בגורלו של הדוב, ההיסטוריה לא מספרת.
.jpg){kind=link}
למה דווקא הוא?
לפי ספר השיאים של גינס, סאליבן נפגע מברק יותר פעמים מכל אדם אחר שתועד. הוא האדם היחיד שנפגע שבע פעמים, והשיא הזה עדיין עומד.4
כמה נדיר זה? לפי שירות מזג האוויר האמריקני, הסיכוי של אדם ממוצע בארה“ב להיפגע מברק במהלך חייו הוא בערך 1 ל-15,300. ורוב מי שנפגע שורד: רק כעשרה אחוזים מהנפגעים מתים, אבל רבים נשארים עם נזק מתמשך.5
כלומר, הישרדות היא החלק הפחות מפתיע בסיפור. המפתיע הוא המספר. ולזה יש הסבר פשוט יותר מענן נקמני: סאליבן בילה עשרות שנים בדיוק במקום הלא נכון. הוא עבד בחוץ, על רכסים גבוהים, בהרים שהסופות בהם שכיחות בקיץ, והיה חשוף לסערות הרבה יותר מאדם ממוצע.
ועם זאת, צריך להודות: רוב מה שאנחנו יודעים על שבעת הברקים בא מסאליבן עצמו. מפקח הפארק ר. טיילור הוסקינס אישר את כולם, אבל הוא לא היה נוכח באף אחד מהם, ובחלק מהשנים כבר לא כיהן כמפקח פעיל של הפארק.1 אין סיבה מיוחדת לחשוד בסאליבן. הכוויות, הכובעים השרופים והעצים המסומנים היו אמיתיים. אבל “מתועד” כאן פירושו בעיקר “סופר ונרשם”.
סאליבן עצמו טען, אגב, שהמספר האמיתי הוא שמונה. כשהיה ילד, עזר לאביו לקצור חיטה, וברק היכה בלהב המגל שהחזיק, בלי לגעת בו. הוא מעולם לא ספר את הפעם הזאת, כי לא הייתה לו דרך להוכיח אותה.1
האיש שישב לבד במטבח
גם אשתו של סאליבן נפגעה פעם מברק, כשתלתה כביסה בחצר האחורית. הוא עמד לידה ולא נפגע. אחרי זה, בכל סערה, היה מושיב אותה ואת שלושת הילדים בסלון, ויושב לבד במטבח. רחוק מהם, כדי לא למשוך אליהם את הברק.6
זה אולי החלק העצוב ביותר בסיפור. לא הכוויות ולא השיער הבוער, אלא הבדידות. בשנים האחרונות לחייו אנשים נמנעו מלהיות לידו, מפחד שהברק יבוא איתו. זה העציב אותו מאוד.1
רוי סאליבן מת ב-28 בספטמבר 1983, בגיל 71. הוא שם קץ לחייו.7 לא ברק ולא דוב.
היום, כשמתחילה עונת הסופות בשננדואה, הפקחים מספרים למבקרים את הסיפור שלו. “בשבע הזדמנויות בין 1942 ל-1977 נפגע הפקח סאליבן מברק ונשאר בחיים כדי לספר על כך”, הם אומרים. “אנא, היו זהירים, ועצרו כל פעילות בחוץ כשאתם שומעים רעם.”2
זו אולי המורשת המתאימה ביותר לאיש שהברק לא הצליח לגמור: לא נס, אלא אזהרה.
הערות שוליים
- פרטי הפגיעות, הפחדים, פחית המים, הדוב, ההערה על אישורי הוסקינס ופגיעת המגל בילדות מסוכמים בערך על סאליבן בוויקיפדיה ובמקורותיו, בהם ספרו של ג’ון פרידמן Out of the Blue (2008). ↩
- John McCaslin, “Shenandoah recalls park ranger struck seven times by lightning”, Inside NOVA, 14 ביולי 2019, כולל זיכרונותיו של המפקח רוברט ג’ייקובסן. ↩
- Hank Burchard, “Lightning strikes four times”, 1972, כפי שמצוטט בוויקיפדיה. ↩
- Guinness World Records, Most lightning strikes survived. ↩
- National Weather Service, How Dangerous is Lightning. ↩
- פגיעת הברק באשתו וסידור הישיבה בבית מתוארים בוויקיפדיה על פי Campo Santo Quarterly Review. ↩
- The New York Times, 30 בספטמבר 1983; UPI, 29 בספטמבר 1983. ↩
מקורות מרכזיים
- Shenandoah recalls park ranger struck seven times by lightning, Inside NOVA, 2019.
- Most lightning strikes survived, Guinness World Records.
- How Dangerous is Lightning?, National Weather Service.
- Roy Sullivan, a retired park ranger who was struck by lightning seven times, UPI, 1983.
- Roy Sullivan, Wikipedia.