קומיקס בארבעה פריימים: מהנדס צעיר במשקפיים הולך בדרך עפר בהירושימה ומביט במפציץ בודד ובשני מצנחים קטנים, אור לבן עצום מפיל אותו לשדה, הוא יושב חבוש ברכבת לילה צפופה, ובמשרד תכנון בנגסאקי הוא מתאר לבוס ספקן את מה שראה בזמן שמבעד לחלון מתנשא ענן פטרייה
אוגוסט 1945: בהירושימה, ברכבת הביתה, ובמשרד בנגסאקי שלושה ימים אחר כך.

החותמת ששכח במשרד

בבוקר 6 באוגוסט 1945 היה צוטומו יאמאגוצ’י בדרכו הביתה. הוא היה בן 29, מהנדס ימי במספנות של מיצובישי, ששרטט תוכניות של מכליות נפט. שלושה חודשים ישב בהירושימה בנסיעת עבודה, ועכשיו היא נגמרה. בבית, בנגסאקי, חיכו לו אשתו ובנו התינוק.

בדרך לתחנת הרכבת הוא נזכר שהשאיר במשרד את ההנקו שלו, חותמת השם האישית שכל עובד יפני משתמש בה במקום חתימה. הוא אמר לשני חבריו לעבודה שימשיכו בלעדיו, וחזר לקחת אותה.1

איור: משרד עץ יפני משנות הארבעים בבוקר, מהנדס צעיר במשקפיים רוכן מעל מגירה ולוקח חותמת שם קטנה ליד כרית דיו, ושני עמיתים חובשי כובעים מחכים בפתח בקוצר רוח
חותמת קטנה, רגע של כלום. ההחלטה הזאת שלחה אותו ללכת ברגל בדיוק בשעה הלא נכונה.

בשמונה ורבע הוא הלך לכיוון המספנה, ליד שדה תפוחי אדמה. הוא הרים את הראש וראה מפציץ אמריקני בודד גבוה בשמיים, ומתחתיו שני מצנחים קטנים. ואז, כפי שסיפר אחר כך, “הבזק עצום בשמיים, ונזרקתי”.1

שלושה קילומטרים

פצצת האטום “ילד קטן” התפוצצה מעל מרכז הירושימה, כשלושה קילומטרים ממנו. עוצמתה הייתה כ-13 קילוטון. כ-140 אלף איש מתו ממנה, חלקם ברגע וחלקם בחודשים שאחרי.2

יאמאגוצ’י שכב בשדה. עור התופים שלו נקרע, הוא התעוור זמנית, וצד שמאל של פלג גופו העליון נכווה קשה. כשהתאושש מעט, זחל למקלט. אחר כך יצא לחפש את שני חבריו, אקירה איוואנגה וקוניושי סאטו. הם שרדו גם כן, ובילו איתו את הלילה במקלט.1

למחרת הם הלכו לתחנת הרכבת. הגשרים קרסו, ובדרך נאלץ יאמאגוצ’י לחצות נהר שהיה מלא בגופות. הדבר המדהים הוא שהרכבת עדיין נסעה. הוא עלה עליה, חבוש ושרוף, ונסע הביתה לנגסאקי.3

“אתה משוגע”

בנגסאקי קיבל טיפול בבית החולים. וב-9 באוגוסט, עדיין חבוש, הוא עשה משהו שקשה לדמיין שמישהו אחר היה עושה במקומו: הוא הלך לעבודה.

עטוף תחבושות, הוא ישב מול הממונה שלו במשרד התכנון של מיצובישי וסיפר לו מה ראה בהירושימה. פצצה אחת, עיר שלמה. הממונה לא האמין. לפי הסיפור, הוא אמר ליאמאגוצ’י שהוא משוגע.1

הוא הסביר לבוס שפצצה אחת מחקה עיר שלמה. הבוס אמר לו שהוא משוגע. ואז החדר התמלא באור.

ב-11:02, באמצע השיחה, התפוצצה מעל נגסאקי פצצת האטום השנייה, “האיש השמן”, חזקה עוד יותר מהראשונה. יאמאגוצ’י שוב היה במרחק של כשלושה קילומטרים ממרכז הפיצוץ. הוא שוב נזרק לרצפה.2

“חשבתי שענן הפטרייה הלך אחריי מהירושימה”, סיפר שנים אחר כך.4

צילום שחור-לבן: ענן פטרייה עצום מתנשא מעל נגסאקי, מצולם מהאוויר
ענן הפטרייה מעל נגסאקי, 9 באוגוסט 1945, כפי שצולם מאחד המטוסים האמריקניים. יאמאגוצ'י היה שם, מתחתיו, בפעם השנייה בתוך שלושה ימים.
צילום: צ’ארלס לוי, חיל האוויר של צבא ארה“ב, נחלת הכלל

המזל הכי רע או הכי טוב בעולם

הפעם הוא יצא בלי פציעה חדשה. אבל התחבושות שלו נהרסו ולא היה במה להחליף אותן, ובמשך יותר משבוע סבל מחום גבוה ומהקאות. אשתו ובנו התינוק שרדו גם הם, ובילו איתו את השבוע שאחרי במקלט, ליד מה שנשאר מהבית.1

שישה ימים אחרי נגסאקי הודיעה יפן על כניעתה.

קשה להחליט איך לקרוא לאדם כזה. מצד אחד, מי עוד היה בשני המקומות האלה בשני הימים האלה? מצד שני, הוא היה שם ונשאר בחיים. פעמיים. בבריטניה קראו לו פעם בתוכנית טלוויזיה “האיש הכי חסר מזל בעולם”, והקהל צחק. ביפן זה עורר זעם, ה-BBC התנצל, ובתו טושיקו אמרה שהיא “עצובה יותר משכועסת”.1

הוא עצמו ראה את זה אחרת. “יכולתי למות בכל אחד משני הימים האלה”, אמר בשנה האחרונה לחייו. “כל מה שבא אחר כך הוא בונוס.”4

השתיקה

אחרי המלחמה עבד יאמאגוצ’י כמתרגם בשביל כוחות הכיבוש האמריקניים, ואחר כך חזר למיצובישי ולתכנון מכליות. הוא ואשתו היסאקו, שגם היא נחשפה לקרינה בנגסאקי, גידלו שלושה ילדים.1

במשך עשרות שנים הוא כמעט לא דיבר על מה שעבר. היו לכך סיבות. ניצולי הפצצות, ה“היבאקושה”, וגם ילדיהם, סבלו ביפן מאפליה קשה בעבודה ובשידוכים. והייתה סיבה נוספת: הוא נשאר בריא יחסית. הוא איבד את השמיעה באוזן שמאל, אבל הפציעות הגלויות הגלידו. לפי בתו, הוא הרגיש שזה יהיה “לא הוגן כלפי אנשים שהיו חולים באמת” אם יציג את עצמו כסמל.3

כשהממשלה הכירה ב-1957 בניצולי הפצצות, בתעודה שלו נרשם רק שהיה בנגסאקי. זה הספיק לו.

לספר בגיל תשעים

ב-2005 מת בנו קצוטושי מסרטן, בגיל 59. ואז יאמאגוצ’י החליט לדבר.3

הוא כתב ספר זיכרונות וספר שירה, והשתתף בסרט תיעודי על “ניג’ו היבאקושה”, ניצולים כפולים. מתברר שהוא לא היה היחיד: לפי ההערכות, כ-165 בני אדם נחשפו לשתי הפצצות, ובהם שני חבריו מהירושימה.4 בגיל תשעים הוציא דרכון לראשונה בחייו, וטס לניו יורק, שם הוקרן הסרט באו“ם. הוא ביקש מהקהל לבטל את הנשק הגרעיני.3

“הסיבה שאני שונא את פצצת האטום”, אמר בראיון, “היא מה שהיא עושה לכבוד האנושי.”1

איור: דירה קטנה בנגסאקי באור אחר הצהריים, איש זקן מאוד עם שיער לבן ומשקפיים כותב בעט מכחול ליד שולחן נמוך, ובתו כורעת לידו וקוראת אחד הדפים, ומבעד לחלון נראים גבעות ועגורני הנמל
בשנותיו האחרונות כתב שירים וזיכרונות, וחי בנגסאקי עם בתו טושיקו.

בינואר 2009 הגיש בקשה להכרה כפולה. במרץ אותה שנה אישרה אותה ממשלת יפן, והוא נעשה האדם היחיד שהוכר רשמית כניצול של שתי הפצצות. “החשיפה הכפולה שלי היא עכשיו רשומה רשמית של הממשלה”, אמר. “היא תוכל לספר לדור הצעיר את ההיסטוריה המחרידה של פצצות האטום גם אחרי שאמות.”4

אחרי הבונוס

אשתו מתה ב-2008 מסרטן, בגיל 88. צוטומו יאמאגוצ’י מת בנגסאקי ב-4 בינואר 2010, בגיל 93, גם הוא מסרטן.1

יש בסיפור שלו משהו שמסרב להתיישב בראש. אדם אחד, בגוף אחד, עמד מתחת לשתי פצצות האטום היחידות שהופעלו אי פעם במלחמה. בפעם הראשונה בגלל חותמת ששכח. בפעם השנייה בגלל שהלך לעבודה ביום שבו כל אחד אחר היה נשאר במיטה.

והוא לא ראה בזה קללה ולא נס. בסוף חייו הוא ראה בזה שליחות. שישים וארבע שנים אחרי, הוא עדיין ניסה להסביר לעולם מה ראה, בדיוק כמו באותו בוקר מול הבוס שלא האמין לו.

הערות שוליים

  1. פרטי הבוקר בהירושימה, החותמת, הפציעות, השיחה עם הממונה, החיים שאחרי, פרשת ה-BBC והציטוט על כבוד האדם מסוכמים בערך על יאמאגוצ’י בוויקיפדיה ובמקורות שהוא מצטט. ↩
  2. Justin McCurry, “Japan recognises the only known survivor of bombs”, The Guardian, 25 במרץ 2009. ↩
  3. “Tsutomu Yamaguchi: The Man Who Survived Two Atomic Bombs”, Tokyo Weekender, כולל דברי בתו טושיקו יאמאסאקי, הבמאי הידטאקה אינאזוקה והחוקר צ’אד דיהל. ↩
  4. The Independent, “Nagasaki anniversary: Tsutomu Yamaguchi, the man who survived both Hiroshima and Nagasaki”, 2015, כולל ציטוטים מראיון ב-2009 ומהעיתון מאיניצ’י. ↩

מקורות מרכזיים