קומיקס בארבעה פריימים: אבקוע זעיר של זוחל יושב בפתח מאורה באדמה חומה לעת שחר, וקרן שמש נמוכה נופלת על קודקוד ראשו; זוחל גדול וירוק-אפור עומד על קרקעית יער ועלים יבשים, ושבלול בין שיניו; זוחל עם שורת קוצים לאורך הגב הולך בין להקה גדולה של ציפורי ים קטנות על קרקע סלעית בדמדומים; זוחל גדול וותיק שוכן על סלע בתצוגה סגורה, ויד של אדם מושיטה לו ענף עם עלים.
ארבעה פריימים: האבקוע בפתח המאורה, השבלול שנחתך בין שתי שורות השיניים, הלילה שבו הציפורים חולקות איתו את הקרקע - והסלע בתצוגה הסגורה, עם יד שמגישה אוכל.

עין שלישית שקשה לראות

זוחל שאורכו עשרה סנטימטרים יושב בפתח מאורה באדמה חומה, רגע לפני שהשמש עולה מעל האי. קרן שמש נמוכה נופלת על קודקוד ראשו, ובמרכזו, בין שתי העיניים, יש כתם עור דק וצלול - חלון קטן בקודקוד שאיש לא טורח להסתכל בו.

תצלום של זוחל צעיר חום-אפור על קרקע יער יבשה, בין מחטי אורן ונבטים ירוקים, ראשו מורם ורגליו נראות בבירור.
טואטרה צעירה על קרקע היער, ראשה מורם. אצל הצעירה העין השלישית עוד גלויה; אצל הבוגרת מכסים הקשקשים את העין. צילום: Pseudopanax, ויקימדיה קומנז, נחלת הכלל.

החיה הזאת היא Sphenodon punctatus, הטואטרה, הזוחל הגדול ביותר בניו זילנד. אורך גופה 20 עד 28 סנטימטר בלי הזנב, והזנב ארוך כמוהו או יותר; נקבות מגיעות לחצי קילוגרם וזכרים לקילוגרם. השם בא מן השפה המאורית ומשמעו קוצים על הגב - שורת הקוצים שלאורך הצוואר, הגב והזנב, בולטת יותר אצל הזכרים.1

ונקודה אחת שכדאי לסדר מראש: היא אינה לטאה. היא המין החי היחיד בסדרה שלמה, מחודקי ראש, שכל שאר משפחותיה נכחדו לפני כששים מיליון שנה, וההיפרדות שלה מן הלטאות ומן הנחשים מתוארכת לפני מאתיים שלושים עד מאתיים חמישים מיליון שנה. כלומר, לטאה שהקורא מכיר היא קרובת משפחה רחוקה, ולא אחות.2

חומט זעיר ודק, מגוון בפסים ובכתמים בהירים וכהים לאורך גופו, שרוע בין עלים יבשים וענפים דקים על קרקעית יער.
הלטאה הניו-זילנדית שהטואטרה דומה לה ולא שייכת למשפחה שלה: חומט מנומר בין עלי שלכת. צילום: קימברלי קולינס, ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 4.0.

וכאן מגיע הכתם. הוא אינו כתם. זה אבר שלם: יש בו עדשה, רשתית מקוצרת ועצב שמגיע מן הקודקוד אל תוך הגולגולת, והוא יושב בפתח בעצם. הוא אינו יוצר תמונה. מה שהוא קולט זה אור וחושך, וזה כל מה שהוא עושה. אחרי ארבעה עד שישה חודשים מכסים אותו קשקשים ופיגמנט, ומי שיסתכל על הבוגרת לא יראה אותו יותר. ומכל בעלי ארבע רגליים החיים, אין עוד אחד שעינו מפותחת כל כך.3

בשנת 2025 פורסם ניתוח של חלבוני קליטת האור שבעין הזאת, והתוצאה מוזרה: הגנום של הטואטרה שומר על אבות טיפוס של קולטני אור שאף קבוצה אחרת של בעלי חוליות לא שימרה, ובהם אחד שנקרא על שם הלטאות. הוא נשאר בטואטרה ובמרבית הלטאות, ונעלם מכל השאר.4

שתי שורות למעלה, אחת למטה

חיפושית נכנסת לפתח המאורה, והלסת נסגרת עליה. בלסת העליונה יש לטואטרה שתי שורות שיניים מקבילות, ובלסת התחתונה שורה אחת - והיא נסגרת לתוך החריץ שבין שתי השורות העליונות. ברגע שהפה סגור, הלסת התחתונה ממשיכה ונעה לפנים, ומן הצד זה נראה כמו להב שנמשך בחריץ.

השיניים עצמן אינן דומות לשיניים של זוחל אחר: הן אינן יושבות בשקעים בעצם, אלא שלוחות של עצם הלסת עצמה. ואין להן מחליף. אין שיניים חלופיות, אין תחלופה, ואין דרך חזרה.5

מה שקורה כשאין יותר שיניים

אותה חיה, עשורים אחר כך, באותה מאורה. השיניים נשחקו בעבודות הקודמות, וכעת היא מחפשת תולעים וחלזונות במקום חרקים בעלי קונכייה, כי את הקונכייה אין לה במה לחתוך.

כל זוחל אחר מחדש את שיניו כל חייו. כאן מה שנשחק נשחק. הקצב האיטי של הטואטרה אינו עניין של מזג: הוא מבנה של לסת. זוחל שמחליף שיניים יכול להזדקן בלי לשים לב. זוחל שאינו מחליף אותן מגלה את גילו בשיניים, ומן הרגע הראשון שבו הוא מתחיל לחפש רכיכות, הוא כבר מספר לעצמו כמה זמן עבר.6

תקריב של ראש זוחל ירוק-אפור עם קוצים חדים לאורך הצוואר והגב, ורגל קדמית נאחזת בסלע בהיר, ועלים ירוקים ברקע מטושטש.
הראש והלסתות: שורת הקוצים שמהם קיבלה את שמה מתחילה מאחורי הראש וממשיכה על הגב. צילום: טים ויקרס, ויקימדיה קומנז, נחלת הכלל.

עשרים מעלות

לילה על האי, מדחום בתוך גופה של בוגרת שיצאה לחפש אוכל. האוויר בחוץ עשר מעלות, והיא זזה. חמש מעלות, והיא עדיין זזה.7

רוב הזוחלים זקוקים לחום כדי לזוז, ולכן רוב הזוחלים חיים במקומות חמים. הטואטרה מבקשת פחות: עשרים מעלות בערך, וזה כל מה שהיא מבקשת. טמפרטורת הגוף המועדפת עליה היא 19 עד 23 מעלות, הנמוכה ביותר שנמדדה אצל זוחל, ובחורף היא נכנסת לתרדמה. ולא נמצא הבדל בבחירת החום בין זכרים לנקבות ובין פרטים גדולים לקטנים: אין כאן חיה שמחפשת פינה חמה יותר מן האחרות, וכולן מחפשות את אותו קור נעים.

זוחל ירוק-צהוב עם ראש מורם, ושורת קוצים חדים לאורך גבו העליון, יושב בשמש על קרקע עם עלים יבשים וענפים דקים.
בוגרת בשמש, עם שורת הקוצים שלאורך הגב. צילום: Pseudopanax, ויקימדיה קומנז, נחלת הכלל.

מאה שלושים ושבע, וכמעט בלי להזדקן

בשנת 2022 התפרסם ניתוח של מאגר נתונים גדול: 77 מיני זוחלים ודו-חיים, מדידות מן השדה, ובהן שישים שנה של מעקב אחרי אוכלוסייה אחת באי צפון-ברודר. מן המספרים האלה חושב לכל מין קצב ההזדקנות שלו, כלומר בכמה עולה הסיכוי למות בכל שנה שמתווספת.

הטואטרה יצאה משם עם קצב איטי מכמעט כל בעל חוליות אחר שנמדד, והמחקר הזה העריך את תוחלת החיים שלה ב-137 שנה. האיטיות הזאת אינה חולשה. היא מה שמחזיק.8

חמישים סנטימטר בשלושים וחמישה שנה

באי מסמנים פרטים וממודדים אותם שוב ושוב, שנה אחרי שנה. אותו פרט, אותה מאורה, אותה שורה בטבלה - ובצד השורה סנטימטרים ספורים שחלפו בעשור. כדי להגיע לאורך מלא, כחמישים סנטימטר, נדרשות לטואטרה כשלושים וחמש שנה. בגרות מינית מגיעה בגיל עשר עד עשרים, והנקבה מטילה ביצים פעם בשנתיים עד ארבע.9

ומכאן החשבון. ארבעים שנה של חיים יכולות להניב פחות מעשרים הטלות, ובכל הטלה שש עד עשר ביצים שנשארות שנה שלמה בקרקע. כלומר גם אצל חיה שתוחלת החיים שלה נמדדת במאה ושלושים ושבע שנה, כל ביצה בודדת היא אירוע נדיר שיש לשמור עליו.

זוחל ירוק-אפור יושב לצד פתח כהה בקרקע, רגל קדמית על אדמה ואבנים זעירות, ועלווה ירוקה מסביב.
הבוגרת בפתח המאורה. פרטים מסומנים כאלה, שנמדדו שוב ושוב באותה מאורה, הם שנתנו את המספרים של הפרק הזה. צילום: Pseudopanax, ויקימדיה קומנז, נחלת הכלל.

החום מחליט, ובכיוון ההפוך

נקבה חופרת גומה בקרקע, מטילה לתוכה, מכסה באדמה והולכת. אין אם, אין שמירה, אין הגנה - ויש שנה שלמה שבה הדבר היחיד שקורה לביצים הוא מה שהאדמה עושה להן.

ואצל הטואטרה האדמה עושה להן את ההפך ממה שרוב הזוחלים מכירים: בקור, עד כ-21 מעלות, בוקעות נקבות; מעל כ-21 מעלות בוקעים זכרים. אצל רוב הזוחלים החום מייצר דווקא נקבות. ולכך יש משמעות מעשית: התחממות הקרקע תטה את יחס המינים לכיוון של יותר זכרים מאשר נקבות.10

המחשה בסגנון תרשים: חתך בקרקע עם שכבת אדמה עליונה ובה גומה ובה ביצים חיוורות; ומעל פני הקרקע ענן אפור משמאל ושמש עם קרניים מימין.
המחשה: חתך בקרקע - קן ובו ביצים בשכבת האדמה העליונה, ומעל פני הקרקע ענן משמאל ושמש מימין, שני הקצוות שקובעים מה יבקע.

המאורה של מישהו אחר

אותו אי, בלילה. עופות ים קטנים שבים אל מושבת הקינון, ומתחת לאותה קרקע יושבות עשרות אלפי טואטרות. רבות מהן ישנות במאורות שהעופות חפרו, מפני שהטואטרה אמנם חופרת בעצמה, אבל משתכנת בשמחה גם בחפירה של מישהו אחר.

הסיפור המקובל על היחסים האלה סופר כשותפות נעימה. ואילו מחקר שתייג מאורות משותפות מצא שהטואטרה מגיעה אל המאורה שלה מאוחר, ושהציפור נכנסת אליה מאוחר מן הרגיל. המשמעות של זה אינה נימוס: הזמן שהציפור מבלה עם הגוזל שלה התקצר בכמחצית, ושרידי עופות, ביצים וגוזלים הם גם חלק מתפריטה של מי ששכנה במאורה. והמחקר קובע במפורש שאין כאן קומנסליזם.11

עוף ים קטן ולבן-אפרפר עם מקור בהיר יושב על קרקע כהה, ולצדו ביצה חיוורת אחת על מצע עלים רקובים.
השותף לחפירה: עוף ים קטן מן הסוג שחופר את המאורות, ולצידו ביצה אחת על הקרקע. צילום: ZooPro, ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 3.0.

מה שהחזיק אותה, ומה שכמעט סיים אותה

אל תוך הקרקע של האי מתחפרת חולדה קטנה - קיורה, החולדה הפולינזית - שהגיעה לניו זילנד עם המתיישבים הפולינזים בסביבות 1250 עד 1300. מאז היא מוצאת ביצים ואבקועים בכל מקום שאליו הגיעה, ולקראת אמצע המאה התשע עשרה כבר נעלמה הטואטרה כמעט מן היבשת.

וכאן הנקודה שמפרידה את הסיפור הזה מסיפור גבורה: הטואטרה לא שרדה מפני שהייתה חזקה, לא מפני שנלחמה ולא מפני שהיא מהירה מן החולדה. היא שרדה מפני שנשארו איים קטנים שקיורה לא הגיעה אליהם. ובשנת 1895, כשהיא כבר לא הייתה קיימת כמעט בשום מקום אחר, היא הפכה לאחד המינים הראשונים בניו זילנד שקיבלו הגנה בחוק.12

נוף חוף: גבעות עשב ירוקות בקדמת התמונה, מים כחולים מאחוריהן, אי כהה ועגול באופק ורצועת עצים על המדרון מימין.
הסוג של מקום שהציל אותה: בים מול החוף הניו-זילנדי, איים קטנים וקשים להגעה שאליהם לא הגיעו החולדות. צילום: לורי מ., ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 3.0.

הגנה בחוק, לפני שמישהו ספר אותן

בסוף המאה התשע עשרה יצאו מן המושבה מאות פרטים בדרך לאוספים ולמגירות של מוזיאונים באירופה. הדגימה שממנה תואר המין, מן האי קאראווה שבמפרץ פלנטי, נאספה עוד בשנת 1843, ורק ב-1867 זיהה חוקר גרמני שזו אינה לטאה אלא סדרה נפרדת.

ההחלטה להגן על המין בחוק התקבלה בשנת 1895, כלומר לפני שהיה לאיש מושג כמה פרטים יש. שנים ספורות אחר כך, בשנת 1901, הגיע אל האי סטפנס המושל עצמו וביקש אוסף גדול של טואטרות ושתים עשרה ביצה. נאספו מאה ועשר, ומתוכן תשעים ושמונה הושבו אל האי. ההתכתבות שבה נרשמו הדברים האלה נשמרה.13

לוח שחור-לבן ישן על נייר מצהיב ובו איור בתחריט של שני זוחלים, ולשניהם שורת קוצים לאורך הגב; האחד נשען על סלע, ולמטה שורת כיתוב מודפס.
לוח מתוך ספר הזוחלים והדו-חיים, ובו איור של הזוחל תחת שמו המדעי של אז. איור: מרי אדית דרהאם, נחלת הכלל.

שילינג לכל חתול

בשנת 1894 נבנה על האי סטפנס מגדלור, ואליו הגיעו שומרים עם משפחותיהם. בדצמבר 1896 כתב השומר הראשי אל המשרד: יש על האי חתולים שהתפרעו, ויש להביא רובים. המכתב נשמר.

עד 1912 שילמו לשומרים שילינג על כל חתול שנהרג, וברשימה נמנו יותר משבע מאות. ובאותו אי, באותן שנים ובאותה אוכלוסיית חתולים, חוסל בתוך שנים ספורות מין שלם של ציפור שלא חי בשום מקום אחר - הגדרון של האי סטפנס. את הטואטרה החתולים לא הצליחו לחסל, ובסופו של דבר שולמו עליהם כספים.14

אי סלעי תלול ומכוסה עשב יוצא מתוך ים כחול וגלי, ומעליו שמיים כחולים עם עננים לבנים ומבנה קטן בפסגה.
האי סטפנס: מדרון תלול, מושבת קינון, ואחד המגדלורים שהביאו אליו שומרים ומשפחות, ואיתם הגיעו החתולים. צילום: Herewhy, ויקימדיה קומנז, CC BY-SA 4.0.

מאה ואחת עשרה, ופעם ראשונה אבא

באינוורקארגיל, בקצה הדרומי של ניו זילנד, חי טואטרה בשם הנרי. הוא בקע על האי סטפנס, הועבר אל המוזיאון שבעיר בשנת 1970, וחי לבדו, משום שתקף כל טואטרה שהתקרבה אליו. הוא נחשב לזכר הזקן הידוע, וגילו נאמד בין 110 ל-130 שנה.

הוא תקף כל טואטרה שהתקרבה אליו, ולכן בילה כחמש עשרה שנה בבידוד. (לינדזי הזלי, אוצר הטואטרות במוזיאון סאות’לנד, 2023; תרגום)

בשנות האלפיים התגלה בגופו גידול סרטני. אחרי שהסירו אותו, קרה להנרי הדבר שלא עשה מימיו: הוא הזדווג עם נקבה בשם מילדרד, ובגיל 111 היה לאב. משתים עשרה ביצה בקעו אחת עשרה.15

הטואטרות מעולם לא התרבו בשבי, ורציתי להרבות אותן בכל הכוח. (לינדזי הזלי, אוצר הטואטרות במוזיאון סאות’לנד, 2023; תרגום)
זוחל ירוק-אפור גדול עם שורת קוצים לאורך הצוואר והגב יושב על קרקע כהה, ועלווה מסביב.
הנרי, הזכר הוותיק של מוזיאון סאות'לנד באינוורקארגיל. צילום: KeresH, ויקימדיה קומנז, CC BY 3.0.

כתם עור דק וצלול על הקודקוד של אבקוע שאורכו עשרה סנטימטרים. ב-2005, לראשונה מזה כמאה וחמישים שנה, הושבו 60 פרט אל היבשת.15 אי אחד, שבו לא נראתה טואטרה ארבע עשרה שנה ונותרו בו שמונה פרטים בלבד, נוקה מן החולדה ב-2004, ושנתיים אחר כך שוחררו בו יותר ממאה צעירים. ובנובמבר 2024 הושבו 56 פרט אל גן חי בנלסון.

ומה שנשאר הוא החשבון: חיה שנדרשות לה שלושים וחמש שנה כדי לגדול, שמטילה ביצים פעם בשנתיים עד ארבע, ושכל אחת מהן נשארת שנה שלמה בקרקע - היא אינה נדירה מפני שנשארו ממנה מעט. היא נדירה מפני שכל פרט שלה לוקח את הזמן. ב-2019 נספרו כ-55,000 פרט בוגר, ומצבה העולמי הוגדר ללא חשש; ואילו ברשימה הלאומית של ניו זילנד היא מסווגת כמין בסיכון מסוג שריד. שני הדברים נכונים יחד, וזו בדיוק הבעיה במשפט אחד על חיה כזאת.16

הערות שוליים

  1. התיאור, המידות, מניין השיניים ומשמעות השם: רשות הטבע של ניו זילנד, עמוד הטואטרה; האגודה ההרפטולוגית של ניו זילנד, הערך Sphenodon punctatus. ↩
  2. המין היחיד בסדרה, וגיל ההתפצלות: מסד הנתונים העולמי של הזוחלים, הערך Sphenodon punctatus, ובו Sphenodon guntheri כשם נרדף; ואנציקלופדיית Te Ara של ניו זילנד. ↩
  3. מבנה עין הקודקוד, כיסויה בקשקשים ופיגמנט אחרי ארבעה עד שישה חודשים, ותפקידיה המוצעים: הערך Tuatara בוויקיפדיה האנגלית; הערך ספנודון בוויקיפדיה העברית. ↩
  4. חלבוני קליטת האור של עין הקודקוד: Evolution of Pineal Nonvisual Opsins in Lizards and the Tuatara, Genome Biology and Evolution, 2025. ↩
  5. מבנה השיניים, החריץ בין שתי השורות העליונות והתנועה לפנים בלסת סגורה: האגודה ההרפטולוגית של ניו זילנד. ↩
  6. שחיקת השיניים והמעבר אל תולעים, חלזונות וזחלים בזקנת החיה: הערך Tuatara בוויקיפדיה האנגלית, על פי הספרות שעליה הוא נשען. ↩
  7. טמפרטורת הגוף המועדפת ופעילות בקור: Corkery ואחרים, Herpetological Conservation and Biology 9(1), 2014, על 19.5 עד 23.1 מעלות; בסקירת ספרות אחרת מופיע טווח של 16 עד 21 מעלות, וכולם מסכימים שזה הטווח הנמוך ביותר שנמדד אצל זוחל. ↩
  8. תוחלת החיים וקצב ההזדקנות: Reinke ואחרים, Science 376:1459, 2022, על 77 מיני זוחלים ודו-חיים; והודעת אוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון, יוני 2022, על אוכלוסיית אי צפון-ברודר שממנה הגיעו שישים שנות המדידות. ↩
  9. הגדילה, אורך הגוף המרבי, הבגרות המינית, תדירות ההטלות ומשך הדגירה: אנציקלופדיית Te Ara של ניו זילנד; Guardian, אוגוסט 2021, על 0.5 מטר בשלושים וחמישה שנה ועל דגירה של 16 חודשים; San Diego Zoo Wildlife Alliance על תדירות ההטלות. מספר הביצים מדווח במקורות שונים בין 6 ל-19; הטווח שנבחר כאן הוא 6 עד 10, לפי Te Ara. ↩
  10. קביעת המין לפי טמפרטורה והכיוון ההפוך: Cree ואחרים, Biology Letters, 2006, על נקבות בקור וזכרים בחום; וכן עמוד הטואטרה של San Diego Zoo Wildlife Alliance. ↩
  11. המאורות המשותפות עם עופות הים ותוצאות התיוג: Is the breeding behaviour of nesting seabirds influenced by the presence of a predatory reptile, Journal of the Royal Society of New Zealand, 2015. ↩
  12. הגעת הקיורה עם המתיישבים הפולינזים בסביבות 1250 עד 1300, ההיעלמות מן היבשת וההגנה בחוק ב-1895: אנציקלופדיית Te Ara, הפרק Decline and recovery. ↩
  13. מקום הטיפוס מן האי קאראווה, הזיהוי כסדרה נפרדת ב-1867, מכתב 1896 וביקור המושל ב-1901: Karl P. Schmidt, References to the Tuatara in the Stephen Island letter book. ↩
  14. השילינג לכל חתול, מניין החתולים עד 1912 והכחדת הגדרון: Galbreath ו-Brown, Notornis 51(4):193, 2004. ↩
  15. הנרי, גילו, הסרת הגידול וההזדווגות הראשונה: RNZ, 2023, ריאיון עם לינדזי הזלי; Guardian, ספטמבר 2024, על גיל 110 עד 130 ועל ההזדווגות בגיל 111. מקורות חלוקים אם האירוע התרחש ב-2008 או ב-2009. ההשבה אל היבשת ב-2005: Zealandia Te Mara a Tane; ההשבה בנובמבר 2024: Brook Waimarama Sanctuary. ↩
  16. מצב השימור: הרשימה האדומה של IUCN, הערכה משנת 2019, ללא חשש, עם כ-55,000 פרט בוגר; וברשימה הלאומית של ניו זילנד המין מסווג כבסיכון מסוג שריד. ↩

מקורות מרכזיים

מקורות התמונות