שתי פסגות על נייר
22 בספטמבר 1979, קצת לפני שלוש לפנות בוקר לפי שעון ישראל. הרחק מעל כדור הארץ חג לוויין אמריקני ישן בשם ולה 6911. הוא שוגר עשר שנים קודם לכן, ורשמית כבר הוצא משירות. אבל החיישנים שלו עדיין עבדו.1
באותו רגע הם קלטו אור.
ליתר דיוק, שני הבזקים. הראשון קצר ועז מאוד, השני ארוך וחלש יותר. זה הרצף שהחיישנים האלה נבנו כדי לזהות, כי זה מה שקורה בפיצוץ גרעיני באוויר: כדור האש מתלקח, הגל ההלם שסביבו מסתיר אותו לשבריר שנייה, ואז האור חוזר. לחתימה הזאת קראו “הבזק כפול”.1
המקום: האוקיינוס ההודי הדרומי, בין איי קרוזה הצרפתיים לאיי הנסיך אדוארד, השייכים לדרום אפריקה. אלפי קילומטרים של מים קרים, סערות וכמה איים וולקניים שאיש כמעט לא גר בהם. העוצמה המשוערת: שניים עד שלושה קילוטון, בערך חמישית מהפצצה על הירושימה.1
מישהו, כך נראה, פוצץ פצצה גרעינית בסוף העולם. ואיש לא התכוון לספר על כך.
הלוויין שכבר ראה 41 פיצוצים
לווייני ולה נולדו מתוך אמנה. ב-1963 חתמו ארה“ב, ברית המועצות ובריטניה על האמנה לאיסור חלקי של ניסויים גרעיניים, שאסרה פיצוצים באוויר, בחלל ובמים. כדי לוודא שאיש לא מרמה, שיגרו האמריקנים זוגות של לוויינים שחגו בגובה רב ובחנו את כדור הארץ כולו.1
והם היו טובים בזה. עד 1979 קלטו לווייני ולה 41 ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בעיקר של צרפת וסין, מדינות שלא חתמו על האמנה. כל אחד מהם אושר אחר כך בדרכים אחרות, למשל בנשורת רדיואקטיבית.1
הפעם הזאת הייתה שונה. רק לוויין אחד ראה את ההבזק. האחרים הביטו למקום אחר, או שעננים הסתירו מהם את האזור.
בדיוק הזמן הלא נכון
בוושינגטון זה נחת ברגע הגרוע ביותר. הנשיא ג’ימי קרטר עשה מאי-הפצת נשק גרעיני את אחד הדגלים של נשיאותו, ונכנס לשנת בחירות. הסכם SALT II עם ברית המועצות נחתם שלושה חודשים קודם לכן וחיכה לאישור הסנאט. והסכמי קמפ דייוויד בין ישראל למצרים נחתמו חצי שנה קודם.2
ביומנו כתב קרטר באותו יום: “היה סימן לפיצוץ גרעיני באזור דרום אפריקה. או דרום אפריקה, או ישראל באמצעות ספינה בים, או כלום.”3
“או דרום אפריקה, או ישראל באמצעות ספינה בים, או כלום.”
ההערכה הראשונה של המודיעין האמריקני, באוקטובר 1979, הייתה שיש “ביטחון גבוה” שמדובר בפיצוץ גרעיני קטן. אבל לא נמצאה נשורת, ולא היו נתונים סייסמיים או אקוסטיים שתומכים בכך. מטוסי חיל האוויר ביצעו 25 גיחות מעל האוקיינוס ההודי וחיפשו חלקיקים רדיואקטיביים באוויר. הם לא מצאו דבר.1
“כנראה לא”
הבית הלבן הקים ועדה של מדענים בראשות ג’ק רואינה מ-MIT, לשעבר ראש סוכנות המחקר של משרד ההגנה. ב-1980 היא הגישה את מסקנותיה.
לדבריה, באות היו “רבים מהמאפיינים של אותות מפיצוצים גרעיניים שנצפו בעבר”, אבל בדיקה מדוקדקת מצאה “סטייה משמעותית”. היחס בין עוצמות האור בשני החיישנים לא התאים למה שראו בפיצוצים קודמים. המסקנה: ככל הנראה לא פיצוץ גרעיני, אלא אות שווא. אולי מיקרו-מטאוריט שפגע בלוויין והעיף שבבים שהחזירו את אור השמש אל החיישנים.1
זה היה הסבר נוח מאוד. לא כולם קנו אותו.
סגן ראש סוכנות המודיעין של משרד ההגנה כינה את החקירה “טיוח, משיקולים פוליטיים”, וטען ש“משקל הראיות הצביע על אירוע גרעיני”. הוא הסתמך בין השאר על הקלטות אקוסטיות תת-ימיות שניתח מעבדת המחקר של הצי.4
רמזים מכל קצוות העולם
ככל שעברו השנים, הצטברו פיסות קטנות שלא הסתדרו עם “כלום”.
באותו זמן בדיוק מדד מצפה הכוכבים ארסיבו בפוארטו ריקו הפרעה חריגה שנעה ביונוספירה, השכבה העליונה של האטמוספירה, אלפי קילומטרים משם ובחצי הכדור השני.1
ב-2018 פרסמו שני חוקרים, השבדי לארס-אריק דה חר והאוסטרלי כריסטופר רייט, ניתוח חדש. הם הראו שיוד-131, איזוטופ רדיואקטיבי קצר-חיים שנוצר בפיצוצים גרעיניים, נמצא בבלוטות התריס של כמה כבשים בדרום-מזרח אוסטרליה. לדבריהם, זה מתיישב עם כבשים שרעו בנתיב של ענן נשורת מניסוי קטן באוקיינוס ההודי ב-22 בספטמבר. גם הנתונים האקוסטיים, כך טענו, תומכים בפיצוץ.5
ב-2016 חשפו חוקרי הארכיון לביטחון לאומי שבוושינגטון מסמכים שלפיהם גם ועדה של מדענים שמימנה ה-CIA הגיעה למסקנה שההבזק היה “ככל הנראה ניסוי גרעיני”.4
ובפברואר 1980 כתב קרטר ביומנו משפט שלא פורסם עד 2010: “יש אמונה גוברת בקרב המדענים שלנו שהישראלים אכן ערכו ניסוי גרעיני באוקיינוס, ליד הקצה הדרומי של אפריקה.”3
מי? אולי אף אחד
אם היה פיצוץ, מי פוצץ?
החשודה הטבעית הייתה דרום אפריקה של האפרטהייד. היו לה תוכנית גרעין סודית, והפיצוץ קרה בשכונה שלה. אבל ב-1993, כשדרום אפריקה חשפה את התוכנית ופירקה את שש הפצצות שבנתה, קבעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שעד נובמבר 1979 לא היה בידיה מספיק אורניום מועשר לפצצה. כלומר, חודשיים אחרי ההבזק.1
רבים מהחוקרים שמאמינים שהיה פיצוץ מצביעים על ישראל, בשיתוף פעולה עם דרום אפריקה. דיטר גרהרדט, מפקד בסיס ימי דרום-אפריקני שנתפס כמרגל סובייטי, סיפר אחרי שחרורו ב-1994 ששמע “באופן לא רשמי” שמדובר בניסוי משותף. הוא גם הודה שאין לו ידיעה ממקור ראשון.1
ישראל מעולם לא אישרה ומעולם לא הכחישה. דרום אפריקה לא אישרה. ארצות הברית לא קבעה רשמית דבר. ועל הנייר, עד היום, ההבזק הכפול הוא אירוע שלא הוסבר.
הרגע שבו הלוויין הביט
יש משהו כמעט סמלי בסיפור הזה. לוויין שנבנה כדי שאיש לא יוכל לרמות, לוויין שכבר הוצא משירות, מביט במקרה בדיוק לשבריר השנייה הנכון ובפינה הנכונה של העולם, ורואה משהו. ואחר כך אף אחד לא רוצה לדעת מה הוא ראה.
אולי זה היה מיקרו-מטאוריט. אולי זה היה ניסוי גרעיני שתוכנן בקפידה, מתחת לעננים, במקום שבו איש לא אמור היה להביט. מה שבטוח הוא ששתי הפסגות על הנייר עדיין שם, יותר מ-45 שנה אחרי, ואיש עדיין לא חתם עליהן.
הערות שוליים
- פרטי הגילוי, העוצמה המשוערת, הערכת המודיעין הראשונה, הגיחות, ועדת רואינה, ארסיבו, בדיקת הסוכנות הבינלאומית ועדות גרהרדט מסוכמים בערך על אירוע ולה בוויקיפדיה ובמסמכים שהוא מצטט. ↩
- ההקשר הפוליטי של הבחירות, SALT II וקמפ דייוויד מתואר באותו ערך. ↩
- Jimmy Carter, White House Diary (2010), רשומות מ-22 בספטמבר 1979 ומ-27 בפברואר 1980. ↩
- William Burr ו-Avner Cohen, הארכיון לביטחון לאומי, דצמבר 2016, על סמך תיקי השגריר ג’רארד סמית. ↩
- Lars-Erik De Geer ו-Christopher M. Wright, Science & Global Security 26 (2018). ↩
מקורות מרכזיים
- The 22 September 1979 Vela Incident: Radionuclide and Hydroacoustic Evidence for a Nuclear Explosion, Science & Global Security, 2018.
- Vela incident, Wikipedia.