הארגז שנפתח לפני הקיסרית
בפנים היה חושך, ריח של נר ועץ, ומקום שהיה בקושי מספיק לכתפיים של אדם בישיבה. מדי ערב נפתחה אחת מדלתות הארגז במרחק סנטימטרים ספורים מן הפנים, ומבעד לחריץ אפשר היה לראות זוגות נעליים של אנשים נכבדים עומדים ומסתכלים פנימה. אז הנעליים היו מתרחקות, הדלת נסגרת, ובפנים נשארו שוב חושך, נר ושישים וארבעה בתים קטנים.
הסיפור הזה מתחיל שנה קודם לכן. בסתיו 1769 הציג הקוסם הצרפתי פרנסואה פלטייה מופע של אשליות לפני הקיסרית מריה תרזה בארמון שנברון שבווינה. בין הצופים ישב הונגרי בן שלושים וחמש בשם וולפגנג פון קמפלן, פקיד ממשל וממציא מכונות, והמופע הרגיז אותו מספיק כדי שיבטיח מכונה משלו בתוך שנה.1
הוא עמד בהבטחה בתוך חצי שנה. ב-1770 ניצב בארמון ארגז עץ באורך מטר, ועליו לוח שחמט, ולצידו דמות אדם בגודל טבעי: זקן שחור, עיניים אפורות, גלימה טורקית ומצנפת, ומקטרת ארוכה ביד שמאל. קמפלן פתח את שלוש הדלתות, את הפתח ואת המגירה, והזמין את הנוכחים להסתכל פנימה ולבדוק. בפנים היו גלגלי שיניים, גלגלות ומוטות פליז שנראו כמו חלקים של שעון.
המתחרה הראשון היה איש חצר בשם לודוויג פון קובנצל. הוא הפסיד בפחות מחצי שעה.
מה שהיה מתחת ללוח
הלוח שעל גבי הארגז היה דק מספיק כדי שמגנט יעבור דרכו. בבסיסו של כל כלי שחמט הוטבע מגנט, ומתחת לכל אחד משישים וארבעת הבתים היה תלוי מגנט על חוט. כשהמתחרה הזיז כלי, המגנט שמתחת ללוח זז איתו — ומי שישב בתוך הארגז ידע בדיוק איזה כלי זז ולאן.2
מתחת ללוח היה לוח קרשים ועליו שישים וארבעה בתים ממוספרים, ופנטוגרף שחיבר מצביע פנימי לזרוע השמאלית של הדמות. המצביע זז, והיד של הדמות זזה איתו על הלוח שלמעלה; מנוף פתח וסגר את כף היד. נר קטן האיר את פנים הארגז, ומושב על מסילה אפשר למפעיל לזוז בתוך הארגז. כשהדמות זזה, משהו בפנים השמיע רעש של מנגנון שעון.
קמפלן הסתובב בחדר בזמן המשחק והזמין את הצופים להביא מגנטים ומוטות ברזל, כדי להוכיח שהמכונה אינה מונעת במגנטיות. הוא גם הניח לצידה ארגז עץ קטן, דמוי ארון מתים, והציץ לתוכו בין מהלך למהלך.2
הארגז עצמו היה באורך מטר, בעומק 63 סנטימטרים ובגובה 79 סנטימטרים. כלומר: מקום בקושי מספיק לאדם מבוגר בישיבה כפופה, עם נר אחד, ומסלול של כמה סנטימטרים לזוז בו בכל פעם שהמציג פתח דלת אחרת.
גררו כלי אל המשבצת, או הקישו עליו ואז על היעד
המכונה עונה לכל מהלך — אבל היא לא מחשבת אותו. המהלכים שלה כתובים מראש, ולמנגנון יש רק חוק אחד כשלא נמצא להם מקום: לקחת כלי, ואם אפשר גם לאיים בשח. גם במציאות לא ישב בארגז מחשב, אלא שחקן. אתם בלבן.
גברת זקנה אחת עברה לשבת ליד החלון
המכונה לא שיחקה רק שחמט. היא סיימה מסע הפרש — הקפיצה שבה פרש מבקר בכל אחד משישים וארבעת הבתים בדיוק פעם אחת — מכל נקודת התחלה, בעזרת לוח מחורר שהוכן מראש. היא גם ניהלה שיחות: השיבה לשאלות הצופים בלוח אותיות, בשלוש שפות, וסיפרה על גילה, על משפחתה ועל אופן פעולתה. המתמטיקאי קרל פרידריך הינדנבורג רשם את השיחות בלייפציג ופרסם אותן ב-1784.3
קרל גוטליב פון ווינדיש, שכתב באותה שנה ספר על המכונה, סיפר על גברת זקנה אחת שלא שכחה את הסיפורים ששמעה בילדותה. היא עברה לשבת ליד החלון, רחוק ככל האפשר מן הרוח הרעה שלדעתה דבקה במכונה.
עשרים ושלוש שנה של סיבוב
באפריל 1783 יצאה המכונה למסע. בתחנה הראשונה, בוורסאי, היא הפסידה לדוכס מבויון. בפריז בילתה שבועות בבית הקפה לה רז’נס מול השחקנים הטובים של התקופה, והפסידה גם להם. פילידור, השחמטאי הגדול של המאה, ניצח אותה במשחק שפילידור כינה, כך סיפר בנו, המתיש ביותר ששיחק מימיו.4
בלונדון הוצגה המכונה מדי יום, ב-5 שילינג לאדם. אחר כך נדדה ללייפציג, לדרזדן, לאמסטרדם. בדרזדן הגיע המהנדס יוזף פון רקניץ, הסתכל, מדד ופרסם ב-1789 חיתוך מפורט של המכונה עם הסבר כיצד היא פועלת. הוא טעה גם במיקום המפעיל וגם במידות הארגז.
בשנים שלאחר מכן כמעט לא הוצגה. קמפלן, שהביא לעולם את המכונה המפורסמת ביותר של המאה, נמנע מלהראות אותה, ולפעמים סיפר שהיא נפגעה בדרך כדי להיפטר ממתעניינים.4 לאיש הוא לא גילה איך היא עובדת, אבל במכתב אחד כתב את דעתו: זו שטות, וכל מה שמופלא בה הוא העזות של הרעיון.
“זו שטות שלא בלי ערך מבחינה מכנית, אבל ההשפעה שלה נראית מופלאה רק מפני העזות של הרעיון” — וולפגנג פון קמפלן, במכתב
קמפלן מת ב-26 במרץ 1804, בן שבעים, אחרי שניסה למכור את המכונה בשנותיו האחרונות ולא הצליח.
מי ששילם חצי
יוהאן נפומוק מלצל היה מוזיקאי בווארי שרשם פטנט על צורת מטרונום — המכשיר שמכתיב קצב לנגנים עד היום. הוא ניסה לקנות את המכונה עוד בחייו של קמפלן, אבל המחיר שהלה דרש היה 20 אלף פרנק. ב-1805, אחרי מותו של קמפלן, קנה מלצל את המכונה מן הבן בחצי מהסכום.5
מלצל פירק, למד והרכיב מחדש, ומטרתו הייתה הפוכה מזו של קמפלן: לא להקל את ההסבר אלא להקשות עליו. העבודה הזאת ארכה עשר שנים, ובדרך הוסיף למכונה קופסת קול, שאמרה אשק — שח — בכל פעם שאיימה על המלך.
שלוש פעמים שהיא החזירה את הכלי למקומו
ב-1809 הגיע נפוליאון לשנברון לשחק מול המכונה. לפי התיאור המפורסם, הוא פתח במקום לתת לטורק את המהלך הראשון, ואז ניסה מהלך שאינו חוקי. המכונה החזירה את הכלי למקומו. נפוליאון ניסה שוב, ושוב הוחזר הכלי. בפעם השלישית העיפה הדמות את כל הכלים מן הלוח. לנפוליאון זה נראה מצחיק. הוא התיישב לשחק משחק אמיתי, 19 מסעים, ואז הפיל את המלך והודה בהפסד.6
הגרסה הזאת, שמופיעה מאז בכל ספר, אינה עומדת במבחן ביקורת המקורות. גם סילאס מיטשל וגם ג’ורג’ אלן, שני המתעדים המפורטים ביותר של המכונה, מספרים אותה אחרת. רק על דבר אחד אין מחלוקת: נפוליאון שיחק מולה, והפסיד.
קונה ששילם פי שלושה
ב-1811 הגיע מלצל עם המכונה למילנו, אל אז’ן דה בוארנה, בנו החורג של נפוליאון ומושל איטליה. בוארנה אהב את המכונה כל כך שהציע לקנות אותה, ואחרי משא ומתן ארוך שילם 30 אלף פרנק — פי שלושה ממה ששילם מלצל — והחזיק בה ארבע שנים. ב-1815 חזר מלצל וביקש לקנות אותה בחזרה.7
ב-1819 סיבב אותה מלצל בבריטניה, הפעם בנכות: המכונה נתנה ליריב את המהלך הראשון ויתרון רגלי. התוצאה בסוף הסיבוב: 45 ניצחונות, שלושה הפסדים ושתי תוצאות תיקו.
גברת אמריקאית וזקן בן שמונים ותשע
ב-1826 פתח מלצל תערוכה בניו-יורק, במלון ניישונל בברודווי 112. באפריל עברו שם כ-100 איש ביום; במאי כבר היה האולם מלא, ולפעמים נשארו 200 בחוץ.8
בפילדלפיה הפסידה המכונה משחק שלם לגברת בשם פישר. ג’ורג’ אלן, שכתב את תולדות המכונה באמריקה, סיפר שהמפעיל קיבל הוראה חד-משמעית להפסיד לנשים. בבולטימור היא הפסידה לצ’ארלס קרול, בן שמונים ותשע, אחד החותמים על הכרזת העצמאות.
הילדים על הגג
באביב 1827, בבולטימור, היה החום כבד כל כך שהמפעיל שישב בארגז התעלף. ויליאם שלומברגר, שחמטאי מאלזס ששכרו מלצל ב-50 דולר בחודש, סימן למלצל שיעצור את המשחק. מלצל לא הספיק להגיב, ושלומברגר יצא החוצה מן הארגז.9
הקהל לא הבין מה קרה. אבל שני נערים שראו את המופע בחינם מן הגג של בית סמוך כן ראו. אחד מהם סיפר לאביו, האב הלך למערכת העיתון, וב-1 ביוני 1827 הופיע בולטימור גאזט עם כתבה בעמוד הראשון: “ההמצאה הגאונית הזאת נתגלתה סוף סוף, במקרה, כארגז שבו הוסתר תמיד אדם”.
והעולם לא האמין. העיתון הנחשב ניישונל אינטליג’נסר מוושינגטון פסק שהכתבה כולה יצאה מעטו של מלצל עצמו, כתחבולה שיווקית. ג’ורג’ אלן סיפר שאיש לא נתן אמון בגילוי המזויף: העולם החליט בלבו שהסוד, שהעסיק מכונאים, מתמטיקאים ומלכים יותר מחמישים שנה, עמוק מכדי ששני נערים יפענחו אותו. מלצל הוציא את המכונה מן המופע שלו, שהמשיך בלעדיה עם שתי אטרקציות אחרות — “השריפה של מוסקבה” ו“החצוצרן” — ולקח איתו את השחמטאי.
הסופר שפיענח הכול וטעה בפרט אחד
ב-1836, בריצ’מונד, ראה את המכונה הסופר אדגר אלן פו וכתב עליה את המאמר המפורסם ביותר שנכתב עליה. פו הסיק נכון שמאחורי המכונה עומד אדם, וזיהה את הראיה הנכונה: שחמטאי בשם שלומברגר מתלווה אליה לכל מקום ואין לו שום תעסוקה מוצהרת מלבד לארוז ולפרוק את הארגז, ובימי מחלתו לא היו הופעות.10
המכניקה שפו תיאר שגויה מיסודה. המהנדס רוברט וויליס, שצפה במכונה בעצמו, דחה עוד ב-1821 את ההשערות הנפוצות על מגנט חיצוני ועל חוט דק מן השערה. במקומן הראה כיצד מי שמיומן במשחק יכול להפעיל את המכונה בסתר. גם הוא טעה בפרט אחד: שיער שהראש של המפעיל יישאר מעל השולחן.
רופא בשם גמליאל ברדפורד הוציא ב-1826 חוברת שדנה בכל האפשרויות, וסיכם: גם אם אין זו מכונה, יש להודות שזה אחד המתקנים הגאוניים והמוצלחים ביותר שהוצעו אי פעם.
חמישה ארגזים בלי רגליים
בנובמבר 1837 הפליג מלצל להוואנה, כבר לא אדם צעיר. שלומברגר חלה שם בקדחת צהובה ומת בפברואר 1838. מלצל, שקוע בחובות ובשתייה, איבד את מפעילו ואת כל אנשיו, ומת בים ביולי 1838, בן שישים וחמש, בדרכו חזרה. את המכונות השאיר בידי רב החובל.11
כשהאונייה חזרה, עברו המכונות לידי איש עסקים בשם ג’ון אוהל, ידיד של מלצל. אוהל ניסה למכור את הטורק במכרז, ההצעות היו נמוכות, ובסוף קנה אותו בעצמו, ב-400 דולר. ג’ון קירסלי מיטשל, רופאו האישי של אדגר אלן פו, קנה אותה ממנו וקיבל חמישה ארגזים. בהם נמצאו גם חלקים ממכונות אחרות של מלצל, והטורק עצמו הגיע בלי בגדים, בלי רגליים, בלי מקטרת, ועם חלק חסר מן הראש. מיטשל הכין רשימה של דברים שיש לאתר: דלתות הארגז, הגלגלים, כלי השחמט.
מיטשל הקים חוג שגייס כסף ושחזר את המכונה ב-1840. בדצמבר אותה שנה פורסמה מודעה: היא נראתה לעיני יותר אנשים מכל חפץ אחר שהוצג אי פעם.
האש בפילדלפיה
השחזור לא עזר לה. ההופעות נעשו בלי איש מקצוע, ובסוף נדחקה המכונה לפינה במוזיאון בפילדלפיה ונשכחה.12
ב-5 ביולי 1854 פרצה שריפה בתיאטרון הלאומי והגיעה למוזיאון. סילאס וייר מיטשל, בנו של ג’ון, הגיע למקום מאוחר מדי. שנים אחר כך כתב שהוא חושב ששמע, מבעד ללהבות, את מילות הפרידה של ידידם, ההברות הדקות והחוזרות בלחש: אשק! אשק!!
“אולי שום סוד לא נשמר כפי שנשמר סודו של הטורק. ניחשו אותו בחלקים פעמים רבות, אבל אף אחד מן ההסברים שהיו בידינו לא פתר את החידה המשעשעת הזאת” — סילאס וייר מיטשל, 1857
ב-1857, אחרי שהמכונה כבר לא הייתה קיימת, פרסם מיטשל בכתב העת צ’ס מאנת’לי את ההסבר המלא הראשון: מי ישב בפנים, איך ידע מה קורה על הלוח, ואיך נשמע הרעש. מיטשל עצמו העיר שאין עוד סיבה להסתיר את פתרונה של החידה העתיקה הזאת.
מה שנשאר מן המצנפת
שנתיים אחר כך הוסיף ויליאם קומר, שעבד כמפעיל אצל מיטשל, את הפרט הקטן שכל התיאורים פספסו: נר דלק בפנים, וצינורות אוורור הובילו את האוויר מן הנר אל המצנפת של הדמות. העשן שהתרומם מן המצנפת התערבב בעשן הפמוטים שעל השולחן, ואיש לא שם לב.13
וכך נסגר החשבון: שמונים וארבע שנים של הופעות, קיסרית וקיסר, מאות ערבים של שאלות, ומאות צופים בכל עיר שראו במו עיניהם ארגז פתוח וריק — וכל מה שנשאר ממנה הוא תיאור של עשן קטן שיצא מן המצנפת שלה בלי שאיש יתפוס אותו.
השם עוד חי. שירות של אמזון מ-2005, שבו מכונה נראית מבחוץ אוטומטית ובפנים יושבים אנשים, נקרא מכניקל טורק על שמה. המכונה עצמה לא שרדה את שנת 1854.
ומי שישב בפנים שילם אחרת: מי שהפעיל אותה בשנים הראשונות נשאר אלמוני עד היום, ושלומברגר מת מקדחת צהובה בהוואנה, בן שלושים ושמונה, חמישה חודשים לפני שמלצל מת בים.
וכשמכונה עונה לכם יפה כל כך שאתם כמעט מאמינים שהיא מבינה, השאלה שנשאלה מול הארגז ב-1770 היא אותה שאלה בדיוק: מי בפנים?
הערות שוליים
- המופע של פלטייה ב-1769, ההבטחה לקיסרית וההופעה בשנברון ב-1770 מבוססים על תיאורי התקופה, ובהם זה של קרל גוטליב פון ווינדיש, “Inanimate Reason” (1784). המשחק הראשון מול לודוויג פון קובנצל מתואר אצל Standage, “The Turk” (2002). ↩
- מנגנון המגנטים, מספור הבתים מתחת ללוח, הפנטוגרף, המנוף, הנר, המושב על המסילה וארגז העץ הקטן מתוארים בעדותו של סילאס וייר מיטשל, “The Last of a Veteran Chess Player”, The Chess Monthly 1 (1857), ובסקירתו של Standage (2002). ↩
- הרשומות של קרל פרידריך הינדנבורג על השיחות עם המכונה פורסמו ב-1784; הציטוט על הגברת הזקנה לקוח מן הספר של ווינדיש (1784). ↩
- פרטי המסע בפריז, לונדון ולייפציג, הערותיו של פילידור והחיתוך השגוי של רקניץ (1789) מבוססים על Standage (2002) ועל Levitt, “The Turk, Chess Automaton” (2000). דבריו של קמפלן על המכונה כעל שטות לקוחים ממכתבו, המצוטט בתרגום אצל Standage. ↩
- מכירת המכונה למלצל ב-1805 בחצי ממחירו של קמפלן, המטרונום, קופסת הקול והעבודה על הקושי להסביר את המנגנון — Levitt (2000) ו-Standage (2002). ↩
- תיאור המשחק עם נפוליאון ב-1809 מבוסס בעיקרו על Bradley Ewart, “Chess: Man vs. Machine” (1980). הגרסאות של מיטשל (1857) ושל George Allen (1859) סותרות זו את זו, ולכן הוצג כאן רק מה שמוסכם. ↩
- רכישת המכונה בידי אז’ן דה בוארנה ב-30 אלף פרנק, החזרתה למלצל ותוצאות הסיבוב בבריטניה ב-1819 — Levitt (2000). ↩
- התערוכה בניו-יורק ובפילדלפיה, המשחק מול גברת פישר, הוראת ההפסד לנשים והמשחק מול צ’ארלס קרול — George Allen, “The History of the Automaton Chess-Player in America”, בתוך Fiske, “The Book of the First American Chess Congress” (1859). ↩
- התעלפותו של שלומברגר ויציאתו מן הארגז בבולטימור, הכתבה בבולטימור גאזט מ-1 ביוני 1827 ותגובת ניישונל אינטליג’נסר — Allen (1859), ובפרט מכתבו של ויליאם שלומברגר שנדפס ב-Baltimore Gazette. ↩
- המאמר של אדגר אלן פו, “Maelzel’s Chess-Player”, פורסם ב-Southern Literary Messenger באפריל 1836. החוברת של רוברט וויליס מ-1821 והחוברת של גמליאל ברדפורד מ-1826 נדונות אצל Standage (2002). ↩
- מותו של שלומברגר בקדחת צהובה (פברואר 1838), מותו של מלצל בים (יולי 1838), קנייתו של אוהל תמורת 400 דולר ושחזור המכונה ב-1840 — Allen (1859) ו-Standage (2002). ↩
- השריפה מ-5 ביולי 1854 והציטוט של סילאס מיטשל על מה ששמע בלהבות — מיטשל (1857), עמ’ 4. ↩
- מכתבו של ויליאם קומר על הנר וצינורות האוויר אל המצנפת פורסם ב-Philadelphia Sunday Dispatch ב-1859. שמו של שירות אמזון, שהושק ב-2005, מוצהר כהתייחסות ישירה למכונה. ↩
מקורות מרכזיים
- The Last of a Veteran Chess Player, S. W. Mitchell, The Chess Monthly, 1857.
- The History of the Automaton Chess-Player in America, George Allen, in The Book of the First American Chess Congress, 1859.
- Maelzel’s Chess-Player, Edgar Allan Poe, Southern Literary Messenger, 1836.
- Mechanical Turk, Wikipedia (ערך מומלץ, עם רשימת המקורות המלאה).
- The Turk: The Life and Times of the Famous Eighteenth-Century Chess-Playing Machine, Tom Standage, Walker & Company, 2002.